עבודה סמינריונית בנושא
הגדה מארץ עצי הקוקוס
במסגרת הקורס: הגדה של פסח ומדרשי מגילת רות: תכנים וצורות
מוגשת לפרופ'' אביגדור שנאן
האוניברסיטה העברית, החוג לספרות עברית
מס'' הקורס: 17320
שם הסטודנט: יריב אברהם
מס'' ת.ז. 02719201-2
כתובת: בית ספר שדה עין גדי ד"נ ים המלח
טלפון: 0523689610
דצמבר 2009
מבוא
[1]
ההגדה של פסח, אולי יותר מכל טקסט אחר, משקפת את הרב גוניות של המקורות היהודים לאורך ההיסטוריה.
לא זאת בלבד שקיימים לפנינו בתוך ההגדה אוסף של מקורות מתקופת המקרא ועד ימי הביניים המאוחרים
אלא גם תוספות הפיוטים המיוחדים לקהילות השונות. הרבדים השונים של הטקסט שהתווספו לאורך הדרך
מטביעים בכל הגדה והגדה את החותם המיוחד לקהילה בה התפתחה.
בקהילת יהודי הודו בתקופת ימי הביניים ואף בעת החדשה ניתן למצוא הרבה מן המיוחד והמסתורי. הקהילה היהודית בהודו
הייתה מבודדת שנים רבות מקהילות אחרות בעולם בשל המיקום הגיאוגרפי המרוחק. נוסיף לכך את העובדה כי הקהילה חיה
תחת שלטון פאגאני פלורליסטי סובלני שאפשר חופש דת ונמצא קהילה שהצליחה לשמור
על אופי יהודי מסורתי במשך שנים רבות על אף ריחוקה מכלל ישראל.
עניין רב ניתן למצוא גם ברבדים השונים של הקהילה בהודו ואולי אין לומר קהילה אלא "קהילות" היהודים בהודו,
שכן ניווכח להלן כי מדובר במספר קהילות בעלות אופי ייחודי ועצמאי.
המפגש בין התרבויות השונות הוא זה שהוליד נוסחי הגדה שונים ובעבודה שלפנינו נעסוק בהגדה אחת מיני רבות.
הגדה זו משקפת את מסורתם של יהודי קוצ''ין ואת פתיחותם להשפעות ממקורות שונים מהודו ומחוצה לו.
אנסה במהלך המאמר להבין את הרקע ההיסטורי – תרבותי – רוחני של כל קהילה ולהתחקות
אחר חלקים שונים בהגדה של בני קוצ''ין שמשקפים רבדים שונים במסורת שהתפתחה לאורך השנים.
כמו כן אסקור באופן רציף הגדה משנת 1935 שנמצאת באוסף יד בן צבי ואנסה לעמוד על הבדלים
הקיימים בין נוסח זה לנוסח בו נהוג להשתמש כיום.
היהודים בהודו – רקע כללי
קהילת יהודי הודו נחלקת לשלוש עדות בעלות סיפור שונה ומיוחד כל אחת מרעותה.
כל אחת מהקהילות עומדת בפני עצמה בבחינת המקור, סיפור ההגירה להודו והמיקום הגיאוגרפי בתוכו היא נמצאת.
אנסה בפרק זה לסקור בקצרה את סיפורה של כל קהילה מבחינת הרקע ההיסטורי
ולהבין את הקשר להגדות השונות לפעמים בהן השתמשו הקהילות
[2].
כדי להבין את הרקע לשימוש בהגדות שונות במקצת ובהשפעות שהביאו לכתיבת ההגדה שבידי
(ראה להלן הערה 14) ישנו צורך להבין את הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי של הקהילות השונות בין יהודי הודו.
קהילת יהודי קוצ''ין[3]
זוהי הקהילה הותיקה והמבודדת ביותר מבין הקהילות היהודיות בהודו. קוצ''ין
היא עיר שנמצאת בתוך חבל ארץ בדרום הודו המכונה קראלה.
קראלה
[4] הוא שמו של חבל ארץ בדרום מערבה של הודו שגם ידוע בשם מלבאר
[5].
לדעת החוקרים בני קהילה זו הגיעו להודו כסוחרים במאה ה-10 לספירה אך עם זאת
אנו יכולים למצוא מקורות קדומים שעשויים להעיד על קשרי מסחר עם הודו עוד בתקופת המקרא:
" כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים " (מל"א, י, כב).
נראה כי מקורן של המילים קופים ותוכים מצוי בהודו וכך גם מילים רבות אחרות שחדרו לשפתנו.
[6]
עדות מעניינת נוספת אנו מוצאים בתיאוריו של בנימין מהעיר טודלה:
"המלאברים הגונים במסחר. כשמגיעים סוחרים מארצות רחוקות שלושה מפקידי המלך
יורדים אליהם ורושמים את שמם ואז מביאים אותם לפני המלך אשר רואה עצמו אחראי
אפילו לרכוש אותו. הם מותירים ללא הגנה במקום פתוח. ישנו פקיד אשר יושב בלשכה ובעליו
של כל ציוד שאבד צריך רק לתאר אותו והוא מחזירו מיד."
[7]
על פי מסורות מקומיות היהודים הגיעו למקום כבר לאחר חורבן בית שני
[8]
וישנן גם עדויות של נוצרים מהתקופה הביזנטית שהמירו יהודים על דתם.
עם זאת המקור הוודאי ביותר שיש בידינו לנוכחותם של יהודים בקראלה
הוא לוחות נחושת שהעניק השליט המקומי ליהודים. בלוחות אלה הוא מעניק ליהודי בשם יוסף רבן זכויות שונות:
"... גם הזכויות להשתמש ביריה מהכלי תותח הגדול ולהשתמש בקולות ומצלצלות,
בחצוצרות ובשופרות....כמו כן מזכים אנחנו אותו להיות חפשי ממסים וארנוניות,
ואחוזת אדמה לבנות שנים ושבעים בתים. וגם מקום רחב ידיים למסחר.
וחפשי מכל מיני מיסים וארנוניות ולהיותו לראש על עדת ישראל ועל בתי הכנסיות בארצות ממשלתנו....."
[9]
היהודים בקוצ''ין אמנם מייחסים כתובת זו לשנת 379 לספירה אך על פי ניתוח היסטורי
של הטקסט והקשרו ניתן לומר בוודאות כי נכתב בשלהי המאה ה – 10 לספירה.
[10]
בראשית המאה השש עשרה שוב ישנה הגירה יהודית משמעותית לקראלה. המהגרים
הפעם היו ממגורשי ספרד ופורטוגל שהגיעו להודו בדרכים שונות. הם קיבלו על עצמם את שפת המקום,
המאלאילאם, ואף אימצו את מנהגי המקום אך העיני המקומיים כונו בשם "פארדסים" (זרים).
היהודים הותיקים והפארדסים לא באו בקשרי חתונה ונראה כי הייתה ביניהם הפרדה ברורה
שכן יש עדויות כי היו מכונים גם "יהודים לבנים" לעומת "היהודים השחורים". זאת למרות שלא נראה
כי היו הבדלים בולטים בצבע העור. המתיישבים החדשים אף בנו בית כנסת משלהם ליד ארמון המהראג''ה בקוצ''ין.
[11]
עדת בני ישראל
עדה זו היא הגדולה ביותר מבין העדות היהודיות בהודו. אנו שומעים עליה לראשונה במכתב
שכותב ב – 1768 יחזקאל רחבי מקוצ''ין לשותפו ההולנדי לעסקים :
"יהודים הידועים כבני ישראל מפוזרים בכל חבל מהרטה (היום מדינת מהרטה),
חיים תחת חסותם של בעלי הון . הם חיים באוהלים, ברשותם בתי בד,
חלקם חיילים, אין הם יודעים דבר על אמונתם פרט לתפילת שמע ומנוחת השבת".
[12]
מקורם ההיסטורי של קהילת בני ישראל אינו ידוע. הראשון לתאר את גרסתם של המקומיים
בתחילתה של המאה ה -19 היה מיסיונר שכתב כי על פי תיאורם לפני כ – 1600 – 1800 שנה
הגיעו כפליטים וספינת אבותיהם נטרפה בחופי הודו. רק שבעה זוגות הצליחו לשרוד
את האסון שקרה כ – 20 ק"מ מדרום לבומבי. ליד בית הקברות הקהילתי הם מצביעים
על שתי תלוליות עפר בהן קבורים בנפרד הגברים והנשים
[13].
ייחודה של עדה זו הוא בכך שהודות לעבודה מיסיונרית שנעשתה בקרבם במחצית המאה
ה– 19 הם הצטרפו בסופו של דבר לכלל קהילת ישראל. כפי שאמר הכומר וילסון, ששהה בהודו שנים רבות :
"...מאמצי המיסיון בבומביי להעביר על דתו ולו רק יהודי אחד, עדיין לא התברכו בהצלחה"
[14].
לעומת זאת, ההשכלה שניתנה לבני ישראל שימשה אותם כדי ללמד עברית ולתרגם כתבי קודש
למרטהית וכך להתקרב לכלל ישראל.
במקביל לפעילות המיסיונרית, בתחילת המאה ה- 19 יצאו משלחות מקוצ''ין ל
למד את עדת בני ישראל ממנהגי היהדות. קבוצה ראשונה של מורים יהודים יצאה מקוצ''ין
לעבר בומביי ומחוז קולאבה בשנת 1826 ואילו הקבוצה השנייה הגיעה בשנת 1833.
[15]
קהילת יהודי בגדאד
עדת הבגדאדים היא העדה החדשה ביותר בהודו. הקהילה היהודית הבגדאדית
קיימת בבומביי מאז שנת 1730 בקירוב כקהילת סוחרים ארעית אך התיישבות הקבע
הייתה רק בתחילת המאה ה – 19 . שלמה בן יעקב בן שלמה היה ככל הנראה היהודי
הראשון מבגדאד שהתיישב בבומביי ב - 1828.
ראשיתה של הקהילה בסוחרים שהתיישבו בערי נמל (סוראט, בומביי,
כלכותה, רנגון) בתחילת המאה ה – 18 וזכו לצמיחה כלכלית מהירה
[16].
עדה זו אינה מונה רק יהודים יוצאי עיראק אלא גם יהודים מפרס, מתוניס, מכורדיסטאן,
מסוריה, מאפגניסטן ומתימן. כל היהודים הנמנים על קהילה זו היו דוברי ערבית-יהודית.
יש לציין כי קהילה זו נהנתה מרווחה כלכלית וממעמד חברתי ופוליטי גבוה.
נציגים מהקהילה שימשו בעמדות שופטים ואף מושלים וחברי מועצת העיר בומביי.
היהודים הבגדאדים לא נטשו את מנהגיהם מבית והמשיכו את המסורת
שהייתה נהוגה בבגדאד. כך כותב עליהם ר'' יעקב ספיר שביקר בשנת 1860 בבומביי:
" שפת היהודים (הבגדאדים) בבתיהם וביניהם היא ערבית, שפת אימם,
ומנהגם ומעשיהם בארץ מולדת אבותיהם בלי חלף ותמורה. לא שינו את לשונם,
לא החליפו את בגדיהם ולא המירו את מעשיהם"
[17].
יצירתם הרוחנית במאה ה-19 הייתה ענפה וכללה חיבורים רבים בערבית-יהודית
ואף תפוצה קבועה של שבועונים וכתבי עת.
לענייננו, גם ההגדות שנהגו לקרוא הייתה בדרך כלל הגדה עם שראח ערבי כפי שנהוג
היה במקומות מהם באו המהגרים המשתייכים לקהילה הבגדאדית ועל כן לא נעסוק בהגדות אלו בהמשך הדיון
[18].
יצירתם התרבותית של יהודי קוצ''ין
כדי לקיים חיי דת תרבותיים רוחניים היו יהודי קוצ''ין מייבאים ספרי פולחן ותשמישי קדושה מפורטוגל,
מאמסטרדם, מהאג, מתימן ומכל מקום אחר שהיה הדבר אפשרי. הקשר בין קהילת קוצ''ין
ליהודי הולנד התחזק במהלך השנים והולנד הפכה מקור אספקה עיקרי לצרכי הדת של הקהילה.
קשר זה התאפשר רבות גם בזכות יחזקאל רחבי
[19], דמות מרכזית בחיי הקהילה במאה ה-18,
שהיה סוחר ודיפלומט. גם לאחר מותו המשיכו בניו את דרכו באספקת תשמישי הקדושה
אך תרומה זו הייתה חלקית שכן לא מילאה את הצורך בספרים מקומיים שישקפו את מנהגי הקהילה.
אנו יודעים על יצירה ספרותית ענפה בכתבי יד החל מסוף המאה ה – 17. נכתבו פיוטים, זמירות,
סידור בנוסח מקומי (המכונה "מנהג שינקאלי") וכן צמחו בקרב העדה מעתיקים, משוררים, מתרגמים וסופרי סת"ם.
רחבי ומשפחתו עסקו בכתיבה תיעודית על ההיסטוריה והמורשת של עדתם כמו גם בכתיבת כרוניקות
על תולדות יהודי קוצ''ין
[20]. הוא עצמו גם עסק בתרגום לוחות הנחושת (ראה לעיל עמ'' 3 )
ובניסיון להפיצם. לא ברור מה גרם לתודעה ההיסטורית המפותחת של הקהילה
ובייחוד של המשפחה אך נראה כי זהו גם המניע להפצת המנהגים והמסורת בקרב "בני ישראל".
רוח התחייה הדתית שחלה אצל עדת ''בני ישראל'' בעקבות השפעתם של בני קוצ''ין בתחילת
המאה ה-19 היא זו שהביאה לראשיתו של הדפוס העברי בבומבי.
הספרים העבריים הראשונים שנדפסו על ידי יהודי קוצ''ין היו לצורך שימושם של "בני ישראל",
ומתוך מגמה לקרב אותם לעולם היהודי.
הראשון ביניהם נדפס בבומבי בשנת תר"א על ידי תימני מקוצ''ין בשם שלמה בן סאלם שרעבי
וכותרתו הייתה "מחזור לימי הסליחות והתרת נדרים". מספר שנים לאחר מכן, בשנת תר"ו,
נדפסה בליתוגרפיה "הגדה של פסח" שאותה כתב מלמד דרדקים בשם אברהם בן יהודה גמל,
נראה כי פרסום ההגדה היה שיא של פעילות משותפת בין הקהילות
[21]:
"ההישג החשוב ביותר של יהודי קוצ''ין בתחום יצירות פולחן היה פרסום הגדה של פסח בעברית,
בצירוף תרגום למאראתית בשביל ''בני ישראל'' .... אכן, זהו גילוי מובהק של האחדות ששררה
אז בקרב הקיבוצים היהודיים השונים שישבו בבומביי, שכן הוא פרי מאמץ משותף של
בני עדות שונות: עורך הטקסט העברי היה ר'' חיים יוסף האלגואה[22],
צאצא של משפחה מיוחסת בקרב יהוד קוצ''ין ה''לבנים; התרגום והביאורים במאראתית
הוכנו בידי שניים מ''בני ישראל'', חיים יצחק גאלזורכר ויחזקאל יוסף טאלכאר;
והספר כולו הותקן לדפוס והודפס על ידי יהודי קוצ''יני, אברהם בן יהודה גמל הנזכר.
ללא ספק ידעו האחראים לפרסום זה, כי אחדות זו היא תופעה מיוחדת במינה,
שכן בשער הספר הדגישו, כי לא היה כדבר הזה מעולם[23].
אירוע זה היה כפי הנראה מכונן בחיי הקהילה של ''בני ישראל'' :
" פרסום ההגדה בעברית – מרטהית ב 1846 היה אירוע גדול בהיסטוריה של ''בני ישראל'',
אבן פינה בתהליך החיבור של ''בני ישראל'' עם המורשת היהודית שלהן.בפעם הראשונה
הם היו יכולים לקרוא טקסט ליתורגי יהודי; והוא הפך פופולרי והודפס שוב ושוב.
האיורים המועילים בהגדה מדריכים את הקורא בהכנות לסדר. תוכנה דומה להגדות של יהודי קוצ''ין, תימן, בגדד וליוורנו..."[24]
לאחר הדפסת הגדה זו הודפסו אכן עוד 3 הגדות על פי נוסח זה לקהילת ''בני ישראל'' במספר תוספות טקסט וציורים :
ההגדה השנייה נדפסה בעיר פונה ב – 1874
[25]. בהגדה זו אחרי השער ו
ההקדמה נדפסו 5 דפים של ציורים מקוריים. נוספו הפיוטים הידועים "יגדל אלוהים חי וישתבח",
"אדיר במלוכה" ו"אדיר הוא". נוספו פיוטים מיוחדים: "שלח לחולים. צרי אל אלים"
(נכתב ע"י שלמה כהן, מופיע גם כן בספר בקובץ שירים של יהודי קוצ''ין המכונה "שירות קוג''ין"
[26] ) ,
"ישמח צדיק יוסיף לקח בו ישירות ליבו" (מופיע גם בקובץ שירים מבגדאד המכונה שירי רננות
[27] ).
הגדה שלישית נדפסה בבומביי בשנת 1891
[28] , תרגומה נעשה על פי ההגדה הראשונה.
בסוף ההגדה נוספו פיוטים שבהוצאת פונה בתוספת "חד גדיא",
"ישיר ישראל שיר נועם" (נכתב ע"י ישראל נג''ארה, מופיע גם בקובץ
"שירות קוג''ין" וגם בקובץ שירי רננות
[29] ) "ממצרים הוציא האל, את עמו בכח ואל"
(כתב משה חוצן חזק
[30] ), "אדון עולם שמו אחד ואחדותו אמת ברא"
(פיוט על י"ג עיקרים, חיבר אהרון ערקי הכהן
[31] ). נוסף גם הפיוט
"אתה גאלת את אבותינו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה" (מופיע גם בהגדה כמנהג בגדאד ובהגדה כמנהג תימן
[32] ).
ההגדה הרביעית נדפסה בבומביי בשנת 1935
[33]. יש בה כל הפיוטים
שהופיעו בהוצאת בומביי 1891 ונוספו בה הפיוט "אדון עולם אשר מלך"
ו"ירום ונשא וגבה מאוד וישכיל עבדי" (חובר ע"י ישראל נג''ארה,
מופיע גם בספר שירות קוג''ין וגם בשירי רננות
[34]).
ההכנות לפסח
המצווה הראשונה בליל הסדר היא קדש ואכן לרוב תחילתה של ההגדה הוא בקידוש היום.
בהגדה שבידי בתחילה ישנה ברכה על בדיקת חמץ, בעור חמץ , ביטול חמץ,
טבילת כלים, מצות ערוב תבשילין ורק לאחר מכן מופיעים סימני ההגדה כפי שאנו מכירים אותם.
ההכנות לפסח ואפיית המצות החלו מיד אחרי פורים והשתתפו בהכנות כל בני המשפחה
ואף שכנים. תהליך כולו נעשה בהקפדה מיוחדת שלא לגרום להחמצה.
עקרות הבית היו בוררות את האורז המיועד לכל ימות פסח, גרגיר גרגיר,
מחשש תערובת דגנים, שכן האורז היווה את המזון העיקרי לחג.
לפני קריאת התורה בשבת הגדול בבית הכנסת היו קוראים את
האזהרות לפסח שנושאן בעיקר דיני בדיקת חמץ ואפיית המצות.
את הכלים הטעונים הגעלה הגעילו מספר משפחות במשותף
ואת ליבון כלי הברזל ערכו אצל בעל מקצוע
[35]. לקראת החג
הגברים טחנו את הגרעינים ברחיים או במטחנה חשמלית ולשו את הבצק.
אחד הנוכחים דאג לנגב הזיעה ממצחיהם כדי לשמור על הניקיון ולמנוע החמצה
[36].
קריאה רציפה בהגדה
הפיוט "יגדל אלוהים חי"
לאחר ציון סימני סדר הפסח מופיע פיוט לקידוש שנכתב על ידי ר'' דניאל בן יהודה הדיין
[37].
זהו פיוט שנכתב באיטליה במאה ה-13 ומפרט את שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם:
פיוט זה קיים בתפוצה רחבה, התקבל על רוב עדות ישראל ולרוב שרים אותו בסוף התפילה. האר"י התנגד לו כיון שלא הסכים לקביעת עיקרי אמונה
[38].
מגיד
המשך ההגדה רחץ, יחץ וכרפס כמנהג ההגדה הרגילה.
ההבדל הבא טמון באמירת המגיד אך אין הוא מיוחד דווקא להגדה בנוסח יהודי קוצ''ין.
ההקדמה הארמית לאמירת ההגדה בנויה דרך כלל משלושה משפטים:
-
הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים
-
כל דכפין ייתי ויכול. כל דצריך ייתי ויפסח.
-
השתא הכא. לשנה הבאה בארעא דישראל.השתא עבדי. לשנה הבאה בני חורין.
גולדשמידט מציין כי ההקדמה שבאה בלשון ארמית קדומה מאוד, אולי אף מתקופת המשנה,
ולשונה ארמית שכן זו הייתה לשון העם. דברים אלו כוונו לפשוטי העם , לנשים ולילדים שלא ידעו עברית
[39].
בנוסח של בני קוצ''ין בהקדמה לשלושת המשפטים ישנו משפט נוסף:
"
בבהילו יצאנו ממצרים".
לדעת גולדשמידט שלושת המשפטים חוברו בזמנים שונים ובמקומות שונים.
זהו צירוף של שלושה עניינים שונים שמקורם במנהגי העם
[40]. בהתייחסו למשפט הרביעי
"בבהילו יצאנו ממצרים" שמופיע גם בנוסחים אחרים (בהם מנהג הרמב"ם)
הוא רואה בו השלמה של ההוראה לילדים ומציין כי הוא מבוסס על הפסוק "
לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דב'' ט"ז, ג'').
ואולי מקורו בתרגום יונתן לפסוק זה:
" לא תיכלון על פסחא חמיע שובעא ימין תיכלון לשמיה פטיר לחמא עניא ארום בבהילו נפקתון מארעא דמצרים".
[41]
על פי מנהג העדה אחד מבני המשפחה קורא את הפסוקים,
המשפחה כולה חוזרת אחריו וכך חוזרים כל אחד בתורו כמספר המסובים על פי הגיל
[42].
מנהג זה מחזק את הדעה כי יש במשפטים אלה תמצית ההגדה שנועדה לשם אמירה על ידי כלל הציבור
[43].
מה נשתנה בפיוט "מה נשתנה" ?
הפיוט "מה נשתנה" הוא חלק מהמצווה של והגדת לבנך שהיא אחת המרכזיות בחג.
הילדים אמורים לשאול על כל אותם דברים ששונים בערב זה מערב רגיל
והמבוגרים אמורים להשיב להם וכך אולי להדגיש מה נשתנה ומה הסיבה לכך.
בפיוט זה חלו שינויים מאז הופעתו הראשונה במשנה ובצורה הטקסטואלית
בה הוא מופיע בהגדה של ימינו. הסדר במשנה הוא:
-
"שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים".
-
"שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, והלילה הזה כלו מצה "
-
"שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה כלו צלי".
בתקופה מאוחרת יותר נוספה שאלה נוספת:
-
"שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות והלילה הזה מרורים"
תוספת אחרת נתקבלה לאחר תקופת התלמוד:
-
" שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין".
לאחר ביטול הקורבן וביטול אכילת הצלי ירדה שאלה מספר 3 וכך מה שנותר הן 4 השאלות האחרות על פי סדרן.
הסדר בו אנו נוהגים כיום הוא סדר שונה והוא זה שגם נהוג בעדת אשכנז, צרפת
ורומניה (מצה, מרור, טבילה, מסובין).
בנוסח ההגדה שבידי אנו מוצאים את הסדר הישן, המקורי, שנשתמר גם בהגדות
על פי מנהג איטליה, ספרד, תימן, דרום צרפת וכך גם בסידור רס"ג ורמב"ם.
תוספת בין המדרש לפסוק "ויוציאנו יהוה ממצרים" (שמות י"ב, נ"א) לבין המדרש על המילים "ביד חזקה" (שמות י"ג, ט)
יש כאן מדרש תנאים על "אני ה'' ולא אחר". זוהי הרחבה של המדרש שמופיע
בהקשר הפסוק "ויוציאנו יהוה ממצרים". ניתן להבין את ההרחבה
אולי על רקע הרצון להאדיר את המעשה ולפאר את הנס האלוהי במהותו
ואולי יש כאן התייחסות להתפתחות התפיסה בדבר מלאכים בימי התנאים ולכן התעורר צורך להתייחס לנושא
[44].
ניתן למצוא תוספת זו במספר כתבי יד צרפתיים ובנוסח אנגלי מימי הביניים
אך נראה כי לא הייתה חובה לאמרו
[45]. המדרש אינו מופיע בעותקים מן הגניזה
ובארץ ישראל אסור היה לאמרו. את המדרש נהוג לומר גם בנוסח יהודי בגדאד
[46].
"אמרו רבותינו זכרונם לברכה כשירד הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ירדו עמו תשעת אלפים
רבבות מהם מלאכי אש ומהם מלאכי ברד ומהם מלאכי זיע מהם מלאכי רתת ומהם מלאכי
חלחלה רתת וחלחלה אוחזת למי שהוא רואה אותם אמרו לפניו רבונו של עולם
והלא מלך בשר ודם כשהוא יורד למלחמה שריו ועבדיו מקיפין בכבודו
ואתה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא דיין עלינו שאנחנו עבדיך
הם בני בריתך נרד ונעשה עמם מלחמה: אמר להם אין דעתי מתקררת
עד שארד אני בעצמי אני בכבודי אני בגדולתי אני בקדושתי אני יהוה אני הוא ולא אחר ".
דיינו
שיר זה מורכב משני שירים או משיר אחד בשתי נוסחאות, שהן תולדה של עריכה.
השיר קיים אך ורק בהגדות אך אין מכך ראיה שנתחבר במיוחד לפסח. גולדשמידט
רואה בנוסח הקצר הנוסח המקורי ואילו בנוסח הארוך יותר עיבוד שנעשה לאחר מכן
[47].
בהגדה בה אנו עוסקים ישנה הרחבה באמצע השיר הראשון :
אחרי השורה "אילו הרג בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו" מופיע מדרש תנאים
[48] בזו השפה:
"ומנין שנתן לנו את ממונם שנאמר וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה
שאין בה דגים דבר אחר עשאוה כמצולה שאין בה דגן למה מחבב הכתוב את בזת הים
יותר מבזת מצרים אלא מה היה בבתים נטלו במצרים ומה שהיה בבתי תשוראות
נטלו על הים וכן הוא אומר כנפי יונה נחפה בכסף זו בזת מצרים ואברותיה
בירקרק חרוץ זו בזת הים ותרבי ותגדלי ותבואי זו בזת מצרים בעדי עדיים זו בזת הים
תורי זהב נעשה לך זו בזת מצרים עם נקדות הכסף זו בזת הים".
ומיד לאחר מכן ממשיך השיר כצורתו המוכרת שבידינו:
"אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו ".
הרחבה זו מופיעה גם בהגדת תימן ובגדאד ובסידור רס"ג.
משנת רבן גמליאל
מקורה של משנה זו לאחר החורבן וטעמה ''הגדת לבנך'' כדי שלא תישכח תורת עבודת
בית המקדש וקורבן הפסח מעם ישראל
[49] ואולי כפולמוס כנגד הנוצרים
שקיימו מצוות אלה לזכר הסעודה האחרונה של ישו. במקור הייתה זו הלכה ולאחר מכן,
כנראה בהגדות ימי הביניים, נוסחה ההלכה בצורה של שאלות וכך היא מתקיימת רק בהגדה.
בנוסח המקובל רבן גמליאל אומר שיש חובה לומר את המילים פסח מצה ומרור
כדי לצאת ידי חובה ולאחר מכן ישנו הסבר קצר למשמעות שמאחורי כל מילה.
"פסח שהיו אבותינו אוכלים..."
"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה..."
"מרור זה שאנו אוכלים על שום מה...."
בנוסח שבידי מיד לאחר הסבר משמעות המילה פסח ולפני הסבר המילה מצה ישנו פיוט בשם "אמונים ערכו שבח".
אמונים ערכו שבח / לאל וטבחו טבח /
ואמרתם זבח / פסח הוא ליי:
הרימו קול שירים / שמחו בליל שימורים /
על מצות ומרורים / אכלו ושתו ייני: ואמרתם
ראשון לכל ראשונים / על יד ציר אמונים /
מיד כל מענים / הציל כל המוני: ואמרתם
נסי אל זכרתי / וחסדיו ספרתי/
עתה ידעתי/ כי גדול יי: ואמרתם
ככוכבי השמים / מנשה ואפרים /
יצאו ממצרים / כל צבאות יי: ואמרתם
הנחיל תורתו / לעמו ועדתו
שומרי מצותו / עם נושע ביי: ואמרתם
נפלאים מעשיך / ועצומים נסיך
יאמרו כל חוסיך / טוב לחסות ביי: ואמרתם
שמו של המחבר, אהרון כהן, חתום בפיוט בצורת אקרוסטיכון. הפיוט מעמיד במרכזו את הפסוק
"ואמרתם זבח פסח הוא ליי" (שמות י"ב, כז) והוא נכתב במיוחד לפסח.
הפיוט נהוג בהגדות של יהודי בגדאד וצפון אפריקה
[50].
פיוט "אתה גאלת"
לאחר הברכה על הכוס השנייה ולפני נטילת ידיים (רחץ) מופיעה ברכת הגאולה.
בהמשך לה מופיע הפיוט "אתה גאלת". פיוט זה נהוג גם במנהג בגדאד ובמנהג תימן
אולם עם שוני קל. במנהג תימן נהוג בתוך ברכת הגאולה ואילו במנהג יהודי בגדאד לאחר חתימת הברכה כפי שמופיע בהגדה שבידי.
פיוט זה הוא מן העתיקים ביותר הקיימים ונכתב בימי הגאונים הראשונים.
על פי תוכנו אינו נכתב במיוחד לכבוד הפסח אלא עיבוד לברכת הגאולה של שחרית או של ערבית שנאמרת לאחר קריאת שמע.
רס"ג מזכיר אותו בתוספות להגדה ומציין כי אין חובה לאמרו.
[51]
אתה גאלת את אבותינו ממצרים / ביד חזקה ובזרוע נטויה:
בהיות אבותינו בתוך ארץ מצרים / היו מענים ומשועבדים תחת יד פרעה מלך מצרים:
גם שם פרו ורבו כעפר הארץ/ וכארזי הלבנון גבהו בקומה:
דבר פרעה הרשע למחות את שמם / ולהאביד את זכרם מקרב תבל:
הוא ועמו בעצה אחת היו/ ויתחכמו סוד על זרע ישראל:
וימררו את חייהם בפרך/ ובתשניק גדול קצרה רוחם:
זרע ישורון אנחה לבש/ כי יד אויב גברה עליהם:
חי וקים שמע קולם/ מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא האזין להם:
טוב וישר גדל מהם/ משה ידיד בחזון הושלח להם:
יחד הראם אותות שדי/ ובמיני נגעים נשפטו בני חם:
כל בכוריהם לטבח מסר/ ראשית בטנם לדבר גדול:
לכן נפלה צעקה גדולה בתוך ארץ מצרים/ בכי ומספד בכל חוצותיה:
מעבדות לחירות יצאו ידידים/ ואין כושל במספר שבטיו:
נהגם בטובו צור עולמים/ ויגיעם לים סוף ברחמים רבים:
סגר הים עליהם בהמון גליו/ שונא רודף בהמון חילו:
עניהם נשאו למרום/ לבקש רחמים מאביר יעקב:
פיהם פתחו גאולי יי/ ושבחו למלכם על רוב נפלאותיו:
צהל רוכבו באויבי עמו/ להפיל שונאיו אל תוך מצולה:
קרע יי את מי ים סוף/ וקיים את השבועה אשר נשבע לאבותינו:
ראו ידידים בפגרי שונאיהם/ שהם מוטלים על שפת הים:
שירה וזמרה ודברי הלל/ אמר משה רבינו עליו השלום לפני קונו:
תהלה ותפארת ודברי תשבחות/ אמרו פדוים לפני גואלם ומושיעם:[52]
בנוסח ההגדה שבידי הפיוט מתורגם שורה אחר שורה למרהטית.
לאחר שולחן עורך ישנה אכילת האפיקומן (צפון) ובהגדה בנוסח יהודי קוצ''ין נוהגים כמנהג הספרדים לומר
:
"זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע".
פיוטים בסוף הסדר
בסוף ההגדה מופיעים מספר פיוטים ברצף (העורך מכנה אותם פזמונים).
הראשון הוא "שלח לחולים" שמופיע לראשונה בהגדה שנדפסה בפונה ב – 1874
(ראה לעיל ''ההגדה השניה''). הפיוט נכתב ע"י שלמה כהן נראה שמקור פיוט זה הוא בקוצ''ין
שכן מופיע גם כן בספר בקובץ שירים של יהודי קוצ''ין המכונה "שירות קוג''ין" ואינו מפיע במקורות אחרים.
הפיוטים האחרים הם "אדיר הוא" ו "אדיר במלוכה" (כי לו נאה) שגם כן נדפסו
כבר ב"הגדה השנייה" ומצויים בהגדה אותה נהוג לקרוא היום.
הפיוט הבא שמופיע הוא "ירום ונשא וגבה מאוד" שנכתב ע"י ישראל נג''ארה
והוא פיוט מרכזי לפסח במסורת יהודי בבל. הפיוט נוסף לנוסח יהודי קוצ''ין לראשונה בהדפסה זו (1935).
לאחר מכן אנו מוצאים את השיר "חד גדיא" שנוסף לראשונה בעותק השלישי שנדפס בבומביי ב – 1891
ומשקף לדעתי השפעה אירופית מובהקת שכן הצטרף להגדה של פסח בנוסח אשכנז במאה ה-
[53]16.
אחרון חביב בפיוטים שלאחר הסדר הוא "אדון עולם" שנוסף לראשונה בדפוס זה ואינו נהוג בהגדה כמנהגנו כיום.
לשאלת מקוריותו של "אחד מי יודע"
פיוט זה אינו מופיע בנוסח ההגדה שבידי ועל פי בדיקה ברשימה הביבליוגרפית של יערי ויודל
אינו מופיע גם בהגדות האחרות שנדפסו בנוסח יהודי קוצ''ין.
השיר נדפס לראשונה בהגדת פראג 1590 וכיון שלא הופיע מחוץ לאשכנז עד למאה ה – 19
הדעה הגורפת הייתה כי מדובר באימוץ של שיר נוכרי. התגלית בדבר קיומו של השיר
בקובץ שירי חתונה כמנהג יהודי קוצ''ין שהופיע באמסטרדם ב – 1757 שפכה אור חדש על המחקר.
כאשר עורכים השוואה בין שני עותקים שונים שנמצאו בגניזה הקהירית נתברר כי קיים דמיון רב ביניהם
ובין הנוסח המוכר מאוסף השירים מקוצ''ין
[54].
להלן ההשוואה בין הנוסחים:
נוסח מערבי |
נוסח מזרחי |
|
גניזה א'' |
גניזה ב'' |
יהודי קוצ''ין |
חלק מן ההגדה |
לא ידוע |
לא ידוע |
שיר חתונה |
י"ג שאלות |
לא ידוע |
י"ב שאלות |
י"ב שאלות |
אין פזמון |
שמע ישראל |
שמע ישראל |
אין פזמון |
...אני יודע |
....הוא יודע |
...הוא יודע |
...הוא יודע |
שבשמים ובארץ |
בשמים |
בשמים |
בשמים |
ירחי לידה |
ירחי בטנה |
ירחי בטנה |
ירחי בטנה |
חומשי תורה |
ספרי תורה |
ספרי תורה |
חומשי תורה |
סדרי משנה |
סדרי משנה |
ספרי משנה |
סדרי משנה |
כוכביא |
ככביא |
אחי יוסף |
אחי יוסף |
ניתן לראות כי הנוסח של יהודי קוצ''ין אכן משקף מקורות קדומים יותר וקרובים יותר לנוסח שמייצגים העותקים שבגניזה.
אמנם אין להסיק כאן דבר בהקשר לנוסחי ההגדה של עדת קוצ''ין אך עם זאת מציאת
השיר "אחד מי יודע" באוסף שירים מקומי ולא כשהוא מצורף להגדה מעיד מחד על ייחודה של ההגדה
ועל קדמות הטקסט ומאידך על העובדה כי לא הייתה כנראה השפעה אירופאית
שחדרה לנוסח שבידינו. מעניין לראות כי כיוון ההשפעה במקרה זה היה הפוך.
סיכום
במהלך הבדיקה של נוסח הגדת יהודי קוצ''ין משנת 1935 אנו נתקלים בסימני שאלה רבים.
מחד אנו נתקלים במוטיבים ייחודיים כדוגמת הפיוט "שלח לחולים.צרי אל אלים"
שמודפס כבר בהגדה השנייה שנדפסה בעיר פונה והשיר "אחד מי יודע"
שאמנם לא הופיע בשום עותק של ההגדה בנוסח יהודי קוצ''ין אך נראה סביר כי הופעתו בקובץ
שירי חתונות מקומי מקורי או משקף את צורתו המקורית. מאידך אנו מגלים מוטיבים
שהגיעו כנראה מאירופה דוגמת השיר "חד גדיא".
בין שני הקצוות אנו מוצאים השפעות רבות מנוסח בגדאד ומנוסח קהילת תימן.
לא ברור אם ההשפעות מקהילת בגדאד הגיעו בגלל קשרים עם קהילת היהודים שבבגדאד או חשיפה של בני קוצ''ין
לקהילת הבגדאדים שישבו בבומביי (שהרי ההגדה הראשונה הודפסה בעיר בומביי לטובת בני ישראל
בעקבות הגעת אנשים מקהילת קוצ''ין לעיר).
ברור וידוע כי היה קשר בין יהודי קוצ''ין ליהודי תימן
[55], אולי משום הקרבה הגיאוגרפית ואולי משום קשרי מסחר.
אנו רואים כי ישנם מוטיבים המשקפים עתיקות ונבדלות הקהילה דוגמת הגרסה הישנה של מה נשתנה (לעיל עמ'' ),
קריאת "בבהילו יצאנו ממצרים" ומוטיבים אחרים שמשקפים את קרבתו של הטקסט למרחב המכונה "נוסח המזרח".
סיפורים אקזוטיים על ספינות שנטרפו, לוחות נחושת מימי הביניים, תוכים וקופים מן המקרא
מצטרפים כאן לסיפור מיוחד של הגדה מארץ עצי הקוקוס.
רשימת קיצורים ביבליוגרפיים
אבישור |
אבישור י'', תשנ"ב. "ספרות ועיתונות בערבית-יהודית של יהודי בבל בדפוסי הודו" פעמים 52, עמ'' 101 |
ברמוט |
ברמוט א'', היסטוריה ופולקלור של יהודי קוצ''ין, ירושלים, תשס"א |
גולדשמידט |
גולדשמידט ד'', הגדה של פסח ותולדותיה, מוסד ביאליק ירושלים, תשכ"ט |
אוצר השירה |
דאווידזאהן, אוצר השירה והפיוט מזמן חתימת כתבי הקדש עד ראשית תקופת ההשכלה, נויארק תרפ"ה – תרצ"ב |
ילקוט מנהגים |
וסטריל אשר (עריכה), ילקוט מנהגים: ממנהגי שבטי ישראל. ירושלים, משרד החינוך והתרבות, תשמ"ט
|
יודלוב |
יודלוב י'' (עורך), אוצר ההגדות ביבליוגראפיה של הגדות פסח, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשנ"ז |
יערי |
יערי א'', ביבליוגרפיה של הגדות פסח, ירושלים תשכ"א |
כץ |
Katz Nathan, WHO ARE THE JEWS OF INDIA ? London 2000 |
סגל |
Segal j.b. A HISTORY OF THE JEWS OF COCHIN, London 1993 |
יהודי הודו |
סלפק ע'' (עורכת), יהודי הודו, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשנ"ה |
פישל, היהודים |
פישל וולטר י'' , היהודים בהודו חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, , האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"כ
|
פישל, יצירתם |
פישל וולטר י'', תשל"א. "יצירתם הספרותית של יהודי קוצ''ין שבחוף מאלאבאר" ארץ ישראל י'', עמ'' 225-221 |
שרביט |
שרביט ש'', תשל"ב. הנוסח המזרחי של ''אחד מי יודע''", תרביץ 41, מ"א, עמ'' 424 – 429 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
[1] ראה רשימת קיצורים ביביליוגרפיים בסוף העבודה
[2] למפות שמפרטות את המיקום הגיאוגרפי של כל קהילה ראה נספח מס'' 1
[3] בחלק מן המקורות העיר נזכרת בשם "קוג''ין". מתורגמת מהמילה
Cochin.
[4] המילה קראלה מתארת "ארץ של עצי קוקוס". המושג מלאבאר (ארץ גבעות)
הוטבע בתקופת השלטון הבריטי. באיזור זה ישנם גידולים של תבלינים לייצוא כגון פלפל, קינמון, זנגוןיל והל.
[6] לעיון בסוגיה הלשונית ראה רבין ח'' תשכ"ג ,"מילים הודיות בעברית",
לשוננו לעם, עמ'' 232 – 245.
[8] לטענתו של פישל "אף הזכרתה של הודו במקרא, בתרגום. בתלמוד, ובמדרשים,
אין בה כדי להבהיר את ראשיתה של התפוצה היהודית בהודו.....כל אלה מעידים
לכל היותר על ידיעה כלשהי על הודו, מוצריה, מנהגיה ומסורותיה, ועל קשרי מסחר בין הישוב היהודי הארץ ישראל,
ובבבל אחרי כן, ובין הודו" (פישל, היהודים עמ'' 10).
[10] הסקירה ההיסטורית באה בהסתמך על המבוא אצל סגל. ראה גם אצל פישל, היהודים עמ'' 9 – 10.
[15] בית הכנסת הראשון נבנה ב 1796 ע"י שמואל יצחק ואילו השני ע"י יהודי מקוצ''ין בשנת 1842.
ניתן לראות את הופעת ההגדה הראשונה בשנת 1846 כחלק מהעשייה במתקופה של תחייה דתית בכל התחומים.
[16] בתקופה הראשונה בכלכותה היהודים עסקו במסחר של תוצרת חקלאית,
בין השאר תחום מסחר מרכזי היה האופיום שגדל לגדות הגנגס. הם סחרו באופיום עם סוחרים סינים
שתמורתו סיפקו להם תה שאותו החליפו בזהב באנגליה. מאוחר יותר המשפחות האמידות עברו לעיסוק בתעשייה ובנדל"ן.
[18] בשנת 1840 נדפסה הגדה בעברית עם תרגום לערבית באותיות עברית,
בתוספת דינים בעברית. התרגום בנוסח יהודי בגדאד. מקום הדפוס היה אמסטרדם (אוצר ההגדות, עמ'' 48, הגדה 605).
לאחר מכן נדפסו הגדות רבות בבומביי באותו סגנון לקהילת הבגדאדים
(לפירוט ההגדות שנכתבו ליהודי הבגדאדים ראה אצל יערי, מפתח מנהגים מיוחדים, עמי 203) .
[19] להרחבה על דמותו ופועלו של רחבי ראה פישל, היהודים עמ'' 97 - 111
[20] פישל, יצירתם, עמ'' 223
[21] על פי תיאורו של יערי (עמ'' 52 הגדה 656) בשער ההגדה "סדר הגדה בלשון הקדש
ועם פירוש של מראטי ראה זה חדש הוא אשר לא היה לעולמים אשר איזן וחיקר
והוציא לאור כל תעלומה לזכות בו את הרבים וזכות הרבים תלוי בהם ה"ה הרב המובהק
כה"ר חיים יוסף חליגואה יצ"ו מעיר קוג''ין יע"א ומשנהו לו מחבר ביאורי של מראטי
שחיבר כה"ר חיים יצחק גלצורכר יצ"ו ועם יד מחבר של לה"ק ושמו למעלה אכי"ר
וגם הוא הוציא הכלי למעשהו ה"ה כה"ר מחבר המראטי חיים הי"ו ושותפו היה למשען לדפוס
שהזיל זהב מכסים ה"ה כה"ר יחזקאל יוסף טכלר הי"ו נרם יאיר אכי"ר.
ועתה נדפס בפעם ראשון על ידי הכותב כה"ר אברהם בן יהודה גמל הי"ז ס"ט (תימני)
בשנת ברוך אתה בבואיך וברוך אתה בצאתיך לפ"ק (תר"ו) פה עיר בנדר בומבי יע"א."
השער מצוייר (חיקוי דפוס אמסטרדם) וכן ישנם ציורים של קדש ורחץ בדפים הראשונים (עפ"י הגדות ליוורנו)
[22] תמונתו מופיעה בשער העבודה
[23]פישל, יצירתם, עמ'' 224
18 יודלוב, עמ'' 109, הגדה 1437
[28] יודל, עמ'' 137 הגדה 1827
[33] יודל, עמ'' 255 הגדה 3496. זוהי ההגדה שעל פיה בדקתי את נוסח ההגדה, להלן ההגדה שבידי.
צולמה מאוסף יד בן צבי, ראה צילום שער ואחור בנספח מס'' 2
[35] ילקוט מנהגים, עמ'' 61
[36] יהודי הודו, עמ'' 108
[37] גולדשמידט בספרו מזכיר תופעה דומה. הוא מציין כי במספר קטעים מן הגניזה ישנה
השלמה פיוטית לקידוש שהיא כנוסח תימנים או קהילות במזרח אך הפיוט המדובר בו הוא
"תרומה הבדילנו מכל עם" (גולדשמידט, עמ'' 6).
[38] על פי אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט" של עמותת סנונית, האוניברסיטה העברית.
[39] לדעתו של פרופ'' שנאן יש כאן תמצית ההגדה למי שאין בידו היכולת לקרוא עברית או למי שאין בידו עותק
של ההגדה שכן לא היו בנמצא עותקים מודפסים כפי שישנם היום. עניין זה מצטרף למנהג של בני המשפחה לחזור על המשפטים.
[42] ילקוט מנהגים, עמ'' 62 וכן על פי עדות בע"פ ממנהלת מרכז מורשת יהדות קוצ''ין בנבטים.
[46] ואולי הגיע להגדה של יהודי קוצ''ין בעקבות השפעת הקהילה הבגדאדית.
[47] גולדשמידט, עמ'' 48 - 49
[48] מכילתא דר'' שמעון בן יוחאי (לבדוק מקום מדוייק).
[50]גולדשמידט, עמ'' 105, גם באתר האינטרנט "הזמנה לפיוט".
[52] הפיוט בהגדה בנוסח יהודי קוצ''ין שונה במופעים של חלק מהמילים. למשל בשורה השנייה
במקום שכתוב אצל גולדשמידט "בהיות אבותינו בתוך מצרים / היו מענים תחת יד פרעה" בנוסח שבידינו כתוב
"בהיות אבותינו בתוך ארץ מצרים / היו מענים ומשועבדים תחת יד פרעה מלך מצרים".
כך ניתן למצוא שינויים דקים לאורך כל הפיוט, השינויים אינם שינויי תוכן אלא מקצת שינויי צורה ומילים.
ייתכן כי שוני זה משקף מקורות שונים או העתקה שונה.
[54] שרביט במאמרו מבקש לטעון בעד מקוריותו של השיר כשיר עברי בניגוד לדעה
שהייתה רווחת בדבר מוצאו של השיר כחיקוי של שיר אירופאי.
[55] ראה בדבר חליפת מכתבים בין יהודי תימן וקוצ''ין, ברמוט עמ'' 53 - 56