דף הבית >> מאמרים
 
Item Image
 
+ 4 תמונות
לחצו לצפייה
 
 
 
 

קוצ''ין

קוצ''ין Cochin

עיר נמל במדינת קראלה, דרום מערב הודו.

הקהילה היהודית בקוצ''ין נחלקה מבחינת מוצאה לשלוש עדות: "יהודים לבנים" שהיו תערובת של צאצאי יהודים שהיגרו ממקומות אחרים בהודו (בעיקר קראנגאנור) עם "פאראדסי" (כלומר זרים), צאצאי מהגרים יוצאי ספרד, חלב, הולנד וגרמניה - כולם נהגו מנהג ספרד ובו כמה שינויים אשכנזיים; "יהודים שחורים" ממוצא מקומי, ולהם בתי כנסת נפרדים ונוסחי תפילה נבדלים; ו"משוחררים" כלומר יהודים צאצאי עבדים לשעבר, שלא הורשו להשתתף בתפילות בבתי הכנסת (עד 1932) אלא ביום שמחת-תורה. לא היו קשרי נישואין בין הקבוצות.

בבית-הכנסת של "היהודים הלבנים" שמורים לוחות-נחושת מסוף המאה ה-10, ובהם מפרט מושל מאלאבאר את הזכויות שהעניק לאחד "יוסף רבן" במעמד מושלי חמשת המחוזות באיזור, סגן מפקד הכוחות המזוינים ומשנה למשכיר. בנימין מטודלה מוסר על יישוב של כאלף יהודים שחורים "שומרי מצוות ובעלי ידיעות בתורה שבע"פ" (1170 לערך). ברבע הראשון של המאה ה-16 הגיעו לקוצ''ין יהודים מקראנגאנור לאחר שנהרסה על-ידי הפורטוגלים ב-1524, ויוצאי ספרד ופורטוגאל, ביניהם "נוצרים חדשים". עדות על "יהודים רבים בכושי" (קוצ''ין) מוצאים אצל הנוסע זכריה אל דאהירי מתימן (1550 לערך) ובשו"ת על מעמד "היהודים השחורים" וה"משוחררים" שכתבו רבני אלכסנדריה ב-1600 לערך; אז נאמד מספר היהודים בקוצ''ין ב-900 בתי-אב. בתקופת הכיבוש הפורטוגיזי (1663-1502) זכו יהודי קוצ''ין להגנת השליט ההודי המקומי שהעניק להם אוטונומיה דתית ותרבותית, בהנהגת "ראש היהודים" ("מודאליאר"); כהונה זאת, שעברה בירושה, נמשכה גם בתקופת הכיבוש ההולנדי. המודאליארים שימשו כיועציו הנאמנים של השליט בתחומי הכלכלה והדיפלומאטיה; יהודי קוצ''ין גם החזירו טובה תחת טובה והצטיינו בשורות הלוחמים של השליט
בקרבות עם אויביו. המודאליארים הראשונים היו ברוך יוסף לוי ובנו יוסף לוי ושמואל קשתיאל ובנו דוד. בנסיונם הראשון לכבוש את העיר (1662) ניצלו ההולנדים מתבוסה בזכות מעשה-גבורה של יהודי קוצ''ין, והפורטוגלים גמלו על כך ליישוב היהודי בפרעות, בשוד ובהריסת בתי-כנסת ובתים פרטיים. היהודים נמלטו להרים וחזרו לעיר לאחר כניסת ההולנדים שנה לאחר-מכן.

הכיבוש ההולנדי, שנמשך עד 1795, הביא ליהודי המקום אוטונומיה גמורה ושם קץ לבידודם מן העולם היהודי. ב-1686 שיגרה הקהילה הפורטוגלית באמסטרדאם משלחת היכרות לקוצ''ין בראשות משה פרירה דה פאיווה, ובאמתחתה גם ספרים עבריים; יום בואה של המשלחת נחוג בקוצ''ין שנים רבות. בתקופה הנדונה עמד היישוב היהודי בסימן שגשוג ללא תקדים; רבים היו הסוחרים, הבאנקאים, המתווכים והמתורגמנים בקרב היהודים ששיתפו פעולה עם החברה ההולנדית להודו המזרחית ואף מילאו תפקידים דיפלומאטיים מטעמה. עם הבולטים שבהם נמנו יחזקאל רהבי, נציג החברה בחוף מאלאבאר (מת ב-1771), משפחות רוטנבורג וסורגון ושמואל אברהם. לקראת סוף התקופה מנה היישוב היהודי במקום, לדברי המושל ההולנדי, 422 משפחות (2,000 נפש, 1781). בית-הכנסת של ה"פאראדסים", אשר שוקם ב-1761, קיים עד היום, מקום תפילה מן המפוארים ביותר ברחבי הודו. ראשי היישוב קיימו מגעים הדוקים עם קהילות ישראל בארצות ערב ובשאר חלקי הודו, ובפרט עם יהודי האג ואמסטרדאם, שסיפקו להם את ספרי ההלכה והעיון שביקשו. באמסטרדאם גם הוצאו לאור חיבורים של יהודים מקוצ''ין, ביניהם "סדר תפילות" (1757) שפורסם לאחר זמן
בשלוש מהדורות (האחרונה ב-1917) בשם "חופת חתנים"; "אהל דוד" (1785), חיבור על לוח-השנה העברי, ההינדי והמוסלמי; ו"דביר", פירוש לסידור. בין השאר תרגמו קטעים מספר התורה ותפילות לשפה המדוברת מאלאיאם, או מאלאברי בלשונם. תיאורי היישוב במאה ה-19 מפי נוסעים כדוד דבית הלל, יעקב ספיר ושלמה ריינמן מסתמכים במידה רבה על ידיעות מאנשי המקום ששקדו היטב על שמירת המסורות העתיקות. עם תלמידי-החכמים, הסופרים והפייטנים בקוצ''ין נמנו, בין השאר, לוי בליליה, אליהו עדני, שלמה בן נסים, בני משפחות קשתיאל, האליגה, קינדל ובמיוחד רהבי. דפוס עברי ראשון בהודו פעל בשנים 1856-1840 בבעלותו של תושב קוצ''ין אליעזר בן אהרן סעדיה ערכיה הכהן.

כשאר יהודי המזרח היו גם יהודי קוצ''ין חדורים ציפיה לגאולה קרובה, ותנועת שבתאי צבי במאה ה-17 לא פסחה גם על קהילה נידחת זאת.באמצע המאה ה-18 יצרו שד"רים מערי הקודש בארץ (דוגמת ר'' אליעזר בארי מירושלים, ר'' מרדכי בן יעיש, ר'' דוד מאימרן מטבריה ור'' משה בן יוסף מצליח מצפת) מגע חי עם יהודי קוצ''ין וב-1901 כתב נפתלי אליהו רהבי מכתב-ברכה להרצל. ב-1923 הוקמה במקום האגודה הציונית הראשונה ונציגי המקום השתתפו בעבודת ההסתדרות הציונית בלונדון. בתחילת שנות ה-50 שיגרה הסוכנות היהודית לקוצ''ין רופא לבדיקת מצב הבריאות במקום לקראת העלייה הצפויה, וכשהתברר שאין סכנת הידבקות ממחלת האלפאנטיאסיס השכיחה בסביבה עלו כאלפיים יהודים ואחריהם כ-%70 מיהודי קוצ''ין. רובם עלו על הקרקע (נבטים, מסילת ציון, יסוד המעלה, כפר יובל, תעוז); עד 1970 גדל מספרם של יהודי קוצ''ין בארץ ל- 4,000.

2,500 יהודים שחיו באיזור בשנת 1948 עלו ברובם לישראל. במקום נשארו פחות ממאה יהודים.

בשנת 1997 חיו בהודו כולה כ- 6,000 יהודים, רובם במומביי וסביב לה. בית הכנסת המפואר מן המאה ה- 16 עדיין קיים בקוצ''ין.

שיהודי קוצ''ין: זיכרונות ושרידים של קהילה יהודית נידחת
על ידי: דיני האריס
אני מתקשה לעקוב אחרי האזנה להיסטוריה האישית של מר יצחק אליה. "אתה יכול לחזור על זה?" אני שואל כל הזמן.
ללא שם: Chennamangalam ... ללא שם: Ernakulam ... .Cranganore ...
אלה שמות העיר הם ארוכים ומוזרים. אני רושם את מה שאני חושב ששמעתי
ומקווה שבמחקר שלי אמצא את השמות שבדפוס כדי שאוכל להבין מה הוא אמר.
מר אליה הוא יהודי קוצ''יני, חבר במה שקרוי הקהילה היהודית הקטנה ביותר בעולם. קוצ''ין
ממוקמת במדינת קראלה בחוף מאלבאר שבדרום מערב הודו והיתה בית לקהילה היהודית במשך מאות שנים, אם לא אלפי שנים.
כיהודי אשכנזי עם אבות פולנים, רוסים, הונגרים וגרמנים, אירופה אינה זרה לי. בעפולה,
למעלה מעשור, אני מכיר יהודים ומנהגים מתוניסיה, אלג''יריה, תימן, מרוקו, עיראק ואיראן. אבל הודו היא זרה.
מעולם לא שמעתי על הקהילה היהודית הקיימת עד שאורחת שבת אמריקנית הזכירה שהיא ממוצא "קוצ''יני".
שורשים?
יהודי קוצ''ין: זה נשמע כמו רעיון נהדר עבור מאמר. וזה. פשוט, קשה מאוד לכתוב על משהו לא ברור ולא ברור. למשל,
רציתי לכתוב על ההיסטוריה של הקהילה הזאת, אבל הייתי ממש מבולבל.
מתי הוקמה קהילה זו לראשונה? אף אחד לא יודע בוודאות. אגדות בשפע. יש הטוענים
כי תחילה התיישבו יהודים על חוף מאלבר, בעיר קראנגנור, צפונית מערבית לקוצ''ין,
בתקופת שלמה המלך. לפי תיאוריה זו, היהודים הראשונים באזור זה הגיעו להודו כדי לספק שנהב וציפורים מיוחדות
עבור בית המקדש. ספקולציה נוספת היא שאלפי יהודים הגיעו לקוצ''ין, בתימן, עם גאלוס שלמנזר,
ותיאוריה שלישית קובעת שהם הגיעו אחרי בייס שני.
בכל מקרה, העדויות המוקלטות הראשונות לקהילה היהודית במדינת קראלה הן מסביבות שנת 1000 לספירה.
המנהיג ההינדי של הקראנגנור נתן קבוצה של לוחות נחושת ליהודי בשם יוסף רבן שהעניק לו זכויות יתר,
כגון פטור מתשלום מסים והזכות לגבות אגרה. הצלחות, שנשתמרו היום בבית הכנסת בפרדסי בקוצ''ין,
מבהירות כי קיימת קהילה יהודית קיימת. הקהילה היהודית בחוף מאלבאר הוזכרה מעת לעת על ידי נוסעים כמו בנימין מטודלה.
 
  בשנת 1341, מבול משמעותי נסגר ביעילות את הנמל של Cranganore והקהילה היהודית עברה לערים ליד קוצ''ין,
כגון Chennamangalam ו Ernakulam - השמות כי כל כך לגמרי מבולבל אותי כאשר מקשיב לסיפור של מר אליה.
"הלבנים" ואת "השחורים"
סיפורה של יהדות קוצ''ין זכה לתורה מעניינת נוספת במאה ה -16, כאשר מספרם גדל והולך
עם היהודים הספרדים שהשתרעו על ידי הגירוש הספרדי.
היהודים הספרדים שהתיישבו בקוצ''ין, פתחו בתי כנסת משלהם וחיו בנפרד מן הקהילה היהודית המקומית.
הם היו ידועים כקהילת "פאראדיסי" (החוץ). למרבה הצער, הם היו ידועים גם בשם היהודים "הלבנים",
בעוד המקומיים היו מנוקדים עם התווית "שחורים" (אם כי צבע העור שלהם היה חום).
שתי הקהילות לא התערבבו: הן לא נישאו זו לזו ולא הצטרפו למנינים. האפליה הושפעה ככל הנראה ממערכת הקאסטה ההודית,
אשר מילאה תפקיד חשוב בדינמיקה החברתית המקומית.
בשנות השמונים הגיעה המחלוקת בין השחורים והלבנים לשיא, וה"שדה "מארץ ישראל נכנסה למערכה -
בדרך כלל למען הקהילה המקומית של קוצ''ין, שנכתבו על פולמוס זה. בייחוד, בשנת 1887, 
fתב הרב יעקב הכהן פיינשטיין מצפת חוברת שלמה, "משיבת מילכמות", המתארת ​​
ומקיימת את היוחסין של הקהילה המקומית וקובעת את העוול של הפרדת שתי הקהילות היהודיות.
קהילת קוצ''ין שעוותה ודעכה וזרמה וזרמה, כפי שניתן לצפות מישות קיימת במשך תקופה כה ארוכה.
בתחילת 1500s, מדינות אירופה תפס חלקים של הודו כמו המושבות שלהם. קוצ''ין
היתה תחת שלטון קולוניאלי במשך מאות שנים, תחילה על ידי הפורטוגזים ואז ההולנדים ולבסוף הבריטים.
תחת השלטון ההולנדי, בשנת 1686, ביקרה משלחת מהקהילה הפורטוגזית באמסטרדם בקוצ''ין
כדי ללמוד על הקהילה היהודית. חבר עשיר מקהילת קוצ''ין, דוד רחבי,
שילם סכום כסף גדול למשלוח ספרי קודש מאמסטרדם. הגעתו של משלוח זה של ספרי תורה,
גמרא, רמב"ם, טור וסידורים היה אירוע כה משמח שהתאריך שלו סומן כט"ו יום. בסוף המאה ה -18,
נוסע יהודי העיד כי חג זה עדיין נחגג ב קוצ''יני batei knesset ב 15 אב.
החיים והתרבות של הקהילה היהודית סובבו סביב הדת. יהודים לעולם לא היו מתרועעים עם גוי -
הם אפילו לא היו הולכים באותו צד של הרחוב! אף על פי שלא היה גטו רשמי בקוצ''ין,
היו כמה רחובות שהיו מיושבים אך ורק ביהודים. אולי משום שהיא היתה כל כך מבודדת
ומרוכזת בעצמה, בקרב תרבות פגאנית פרימיטיבית, שהקהילה היהודית בקוצ''ין בהודו
הצליחה להפליא לשמור על מחויבותה לקיים מצוות תורה ומצוות, על אף ריחוקה ומרחקה ממרכזי תורה אחרים.
 
 
האם קוצ''יני Mesores עדיין חי היום?
זו השאלה העיקרית שניסיתי לשאול את מר אליה במהלך הראיון שלנו.
היו לו כמה נקודות להזכיר את זיכרונותיו מקוצ''ין עצמו, כולל העובדה שבגלל
שהיו לו קרובים בערים שונות, הוא אחד היהודים המעטים שביקרו בכל הערים סביב קוצ''ין
עם קהילות יהודיות. הוא ראה את שבעת בתי הכנסת בערים אלה, בצ''נמנגלאם, בארנקולם, במלה ובפארור.
אבל הוא התרכז בעיקר בעלית של כמעט כל קהילת קוצ''ין היהודית בשנות החמישים.
"הקהילה באה לארץ ישראל, מסיבה אחת בלבד:" אהבת ציון ",
אומר מר אליה," חיכינו להזדמנות הזאת במשך מאות שנים, על היכולת לעבור לארץ הקודש.
"בקוצ''ין הכל התנהל סביב בית הכנסת בכנסת, כל עשרות משפחות, 30-40-50,
היו שייכות לכל בית כנסת, ולכל בית כנסת היה רכוש משלה - חנויות ומטעי קוקוס - שהרווחים שימשו לצרכים קהילתיים.
"עכשיו, לאחר קום המדינה, שימשה הכנסת בכנסת נקודות מרכזיות לעלייה, ו
בהתאם לכך שעליתי ארצה בשנת 1954, התכנסתי יחד עם קבוצה של בית הכנסת בצ''נמאנגלאם .
המעבר לישראל לא היה קל ליהודי קוצ''ין. אף על פי שלא היו עשירים בארץ מולדתם,
רוב היהודים עבדו בעסקים עצמאיים שאיפשרו להם לשמור על שבת והרוויחו
די והותר להם להסתדר ללא לחץ כלכלי מופרז. אבל בישראל הם הועברו ליישובים חקלאיים.
"הגענו לגבול", אומר מר אליהו, "והיה קשה לחוות את השטחים האלה, ההורים שלי
הועסקו בפינוי אבנים מהארץ, עבדו 9 שעות ביום, זה היה מפגר. האחראי על ציור
מים מבארות והשקיית העצים הראשונים שניטעו במושב נבטים ".
במשך השנים, יהודי קוצ''יני בחמשת מושבי קוצ''ני - כפר יובל, עוז, מסילס ציון,
אביעזר ונבטים - גדלו ושגשגו. ישנם 7000 יהודים ממוצא קוצ''יני החיים כיום בארץ ישראל.
רק קומץ יהודים נשארים בקוצ''ין עצמה. מבין שבעת בתי הכנסת באזור,
רק בית הכנסת פרדשי עדיין פעיל. אך גם בית הכנסת משמש כאתר תיירותי במהלך השבוע, ומניין השבת שלו מורכב ממבקרים.
מינהגים בסכנת הכחדה
בארץ ישראל יהודי קוצ''ין אינם חיים עוד בבידוד חברתי. הם חיים ועובדים בקרב האוכלוסייה הרחבה,
בקרב יהודים עם מקורות מכל רחבי העולם. בחזרה לקוצ''ין, יהודים נישאו לעתים קרובות לבני דודים,
משום שהקהילה שלהם הייתה מוגבלת. אבל בישראל המודרנית, יהודי קוצ''יני עושים איתם שידוכים
הודים מכל היישובים. באופן אירוני, עכשיו, כאשר ליהודי קוצ''ין סוף סוף יש גישה לשפע של משאבי תורה,
כי מסורה ייחודית שלהם בסכנה.
כיום, יש עדיין כמה חברים בקהילה זו, כי זוכר את החיים mesora הביתה בקוצ''ין.
המינים המיוחדים של קוצ''יני הם מאוד משמעותיים עבורם. עם זאת,
ילדיהם שנישאו לבני זוג שאינם קוצ''ני וצאצאיהם של הנישואים ה"מעורבים "הללו, אינם מתמקדים בהכרח בשמירה על מנהגים אלה.
רבים ממנגני קוצ''יני סובבים סביב בית הכנסת; עם פיוטים מיוחדים ומנגינות המשמשים במהלך התפילה.
בית הכנסת היחיד בארץ ישראל המלווה את המנחגים הללו נמצא בחמשת מושבי קוצ''ין
ובערים אחרות עם ריכוזים של יהודי קוצ''יני. ישראלי ממוצא קוצ''יני שעובר מאזור קוצ''יני
אינו יכול להשתתף בבית הכנסת שלו בנוסח הייחודי שלו.
אפילו מעוזי Cochini הם השתלטו על ידי שינוי פעמים. קומפלקס בתים חדש נוסף למושב נבטים.
תושבי המושב החדשים אינם בהכרח קוצ''יני. בית beit החדש באזור זה יש rav קוצ ''י, אבל הם להתפלל nusach המרוקאית.
לאחרונה התקיים בר מצווה בבית הכנסת "קוצ''יני" בנבטים. אמו של בר המצווה גדלה על המושב,
אך כעת התגוררה בירושלים. מירה, מנהלת המרכז לחקר קוצ''ין, המתגוררת בנבטים,
מתארת ​​מה קרה. "הילד עלה לארץ, ואחיו היה" סומך "שלו -
עמד לצדו בזמן שקרא, ה"אורח הקבוע" שלנו עזב את הבימה, וברגע שהבר מצווה פתח את פיו,
הבנו שהוא קורא מנגינה אחרת, אנחנו אפילו לא יודעים מה הוא אמר, אבל זה לא היה קוצ''יני.
"היינו מופתעים, אבל אף אחד לא אמר כלום, זה מה שהוא למד, טוב בשבילו הכל מתבלבל עכשיו, אבל כולם מאושרים".
אין ספק שמנהגי הקוצ''יני הולכים לאיבוד - או לפחות להשקות - לאורך השנים.
בשנות השבעים סייע מר אליה לפתוח את מרכז קוצ''ין הריטאג '',
מוזיאון שמנציח את מנהגי הקהילה. הוא אוהב כאשר ילדים באים ומביטים, מהופנטים על הבגדים ועל חפצים אחרים המוצגים במוזיאון.
"אנשים באמת לבשו את הבגדים האלה?" הילדים לוחשים זה לזה.
כן, כך היו הדברים פעם בקוצ''ין. פעם היתה קהילה יהודית נידחת שהצליחה לשמור על זהותה במשך אלפי שנים
ולטפח את מנהגיה והמסורה המיוחדים שלה. כיום, המוזיאונים של קוצ''יני הם אובייקטים של עניין ותככים,
המסמלים כי עם ישראל חי: לא משנה עד כמה רחוק, כמה רחוק, כמה בודדים הם, העם היהודי יכול
לשמור על שמירת מצוות התורה והמצוות ולשמור על הקשר המיוחד שלהם עם בורא.
 
שרידי קוצ''ין גם מזכירים לנו שהתורה היא אינסופית. בתוך הפרמטרים של ההלכה,
אין גבול לתרבות, למנהגים ולאתוסים שהיא יכולה להקיף.
 
קוצ''יני מנהגים
* קוצ''יני מתפלל "נוסח שינגלי". זה דומה מאוד לנוסח אידוט מזרח, אבל כולל מזמורים ייחודיים
ותפילה שלהם כולל מנגינות ייחודיות. יש גם מספר לחנים לקריות התורה: מנגינה לשבת ויום טוב,
מנגינה דומה - אך מהירה יותר - לקריה במהלך תפילת שבת ובימי חול, ומנגינות מיוחדות
לכמה קטעים מיוחדים כגון ברכות יעקב, Shiras Hayam, ברכות כהנים ו פרשת Zos HaBeracha.
* כל chag הוא חגג עם בגדים של צבע מסוים. ביום הכיפורים לבושים בגדים לבנים. בראש השנה,
בגדים לבנים מעוטרים בנגיעות של אדום וירוק. סוכות ירוקות ושמחת תורה היא כתום אדום וכתום.
קוצ''יני Batei הכנסת מעוצבים בבד התואם את צבעי החג.
* חגיגות החתונה של קוצ''ין היו ארוכות ומפוארות. הם תועדו בשנת 1860 על ידי Shada
"הרב יעקב יעקב ספיר, אשר נכחו בחתונה של חבר מכובד של הקהילה במהלך ביקור.
טקסים רבים וארוחות חגיגיות התקיימו בשבוע שלפני ואחרי החתונה עצמה.
כל טקס צוין בפסוקים ספציפיים ובפרקים של תהילים שהרב, הצ''אטאן והקהילה דיקלמו.
הם כללו שירים ותפילות, בעיקר אלה שהביעו כמיהה למשיח ולארץ ישראל.
אחד המנהגים המעניינים ביותר, שונה מרוב הקהילות האחרות, הוא שהצ''אטן עצמו אומר
ברכה של בורי פרי הגפן ו"מקדש ישראל "על" חופה ויקידושין ".
* קוצ''יני בריס מילא מתנהלות בכנסת. מעברים מיוחדים נאמרים בלילה לפני ברית מילה כדי להגן על התינוק.
* מזון Cochini מתובל עם עלי קארי, שורש זנגביל כורכום. מאכלים מסורתיים של Cochini כוללים את Chamandi,
מטבל עשוי מזרעי חרדל, פלפל חריף וקוקוס. הוא אכל יחד עם פנקייקס קוצ ''יני עשוי קמח סולת.
עבור חג השבועות, נשים Cochini עשה צוקונדה, כדור מטוגן עשוי קמח סולת, סוכר וביצים.
זה היה תענוג, הביא מגשים גדולים לבית beitet, ושירת לקהילה לאחר התפילה.
* קוצ''ין לחגוג את הילולה (yartzheit) של "מוטה נחמיה" - רבי נחמיה בן אברהם.
רבי נחמיה היה תלמיד חכם תימני שהתיישב בקוצ''ין ללמד תורה לקהילה.
הוא כתב פיוטים רבים של קוצ''יני ונערץ. הוא נפטר ביום כ"ה בכסלו. 1620. הילולה שלו עדיין חגגה
היום עם סודה חגיגית בלילה הראשון של חנוכה ב קוצ''יני bateiet knesset.
הקבר של מוטה נחמיה נשמר על ידי ממשלת הודו והוא אתר עלייה לרגל ליהודים ולא יהודים כאחד.
*** Sidebar *** ***
שיחה עם יהודי ממוצא קוצ''ני: גב ''אסתר אליהו מראשון לציון
עד גיל 6 גדלתי במושב נבטים (מושב קוצ''יני) ואז עברנו לראשון לציון.
 
אבי בנה בית קניט מיוחד לקוצ''יני בראשל"צ, וניסינו לשמר שם את המנחגים.
תפילת קוצ''ין יפה מאוד. יש לנו פיוטים שונים ומנגינות מיוחדות. אבי היה שליח הציבור,
אז אני זוכר את המנגינות של קוצ''ין. אני מקבל צמרמורת כשאני זוכר את המנגינות שלו. היום אני גר בצור הדסה, רחוק מבית כנסת קוצ''ין.
 
התחתנתי בבית הכנסת והייתי עם "אפריון" - חופה תלת-צדדית,
מעוטרת בצבעים ואורות מיוחדים, שהצ''טאן והקאלה לא יוצאים לכל השבוע של ברכות שבע.
לא ידעתי שום דבר אחר; זו הדרך בה עשינו דברים. בעלי הוא גם קוצ''יני, אז זה היה טבעי. אנחנו בני דודים; זה גם מקובל בקהילה שלנו.
 
הילדים שלי נשואים ללא קוצ''ינים. ניסינו לשמר את המנהגים עם הבכור. על ידי הילד השני שלי,
זה היה פחות. עשינו שבת צ''אטאן - אשר על ידינו נעשה הכל בבית של צ''אטאן.
אבל זה באמת הרבה יותר קל לעשות את זה באולם או אפילו מלון. הדוגמא של קוצ''יני
היא שמשפחתו של החתן מארחת את כל ברכות השבעה, אבל היום, הצ''אטאן והקללה מוזמנים
לברכות שבבעלות ידידים ובני משפחה. זה עצוב כי אלה minhagim לא נשמרים, אבל אני לא עצוב כאשר הילדים שלי מתחתנים!
 
הילדים שלי נחשפו למנהגים אחרים, ואין דרך להחזיר את השעון לאחור.
אחד הבנים שלי מנסה לשמור על מנהגים אלה ואומר את הקידוש המיוחד של קוצ''יני.
אבל תפילה קשה מאוד, התפילות האלה נשמרות רק בכנסת קוצ''יני בכנסת, והילדים שלי מתפללים בבית הכנסת שבו הם גרים.
 
 
 
 
 
 

עבודה סמינריונית בנושא
הגדה מארץ עצי הקוקוס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
במסגרת הקורס: הגדה של פסח ומדרשי מגילת רות: תכנים וצורות
מוגשת לפרופ'' אביגדור שנאן
האוניברסיטה העברית, החוג לספרות עברית
 
מס'' הקורס: 17320
שם הסטודנט: יריב אברהם
מס'' ת.ז. 02719201-2
כתובת: בית ספר שדה עין גדי ד"נ ים המלח
טלפון: 0523689610
 
דצמבר 2009
מבוא[1]
 
ההגדה של פסח, אולי יותר מכל טקסט אחר, משקפת את הרב גוניות של המקורות היהודים לאורך ההיסטוריה.
לא זאת בלבד שקיימים לפנינו בתוך ההגדה אוסף של מקורות מתקופת המקרא ועד ימי הביניים המאוחרים
אלא גם תוספות הפיוטים המיוחדים לקהילות השונות. הרבדים השונים של הטקסט שהתווספו לאורך הדרך
מטביעים בכל הגדה והגדה את החותם המיוחד לקהילה בה התפתחה.    
בקהילת יהודי הודו בתקופת ימי הביניים ואף בעת החדשה ניתן למצוא הרבה מן המיוחד והמסתורי. הקהילה היהודית בהודו
הייתה מבודדת שנים רבות מקהילות אחרות בעולם בשל המיקום הגיאוגרפי המרוחק. נוסיף לכך את העובדה כי הקהילה חיה
תחת שלטון פאגאני פלורליסטי סובלני שאפשר חופש דת ונמצא קהילה שהצליחה לשמור
על אופי יהודי מסורתי במשך שנים רבות על אף ריחוקה מכלל ישראל.
עניין רב ניתן למצוא גם ברבדים השונים של הקהילה בהודו ואולי אין לומר קהילה אלא  "קהילות" היהודים בהודו,
שכן ניווכח להלן כי מדובר במספר קהילות בעלות אופי ייחודי ועצמאי.
המפגש בין התרבויות השונות הוא זה שהוליד נוסחי הגדה שונים ובעבודה שלפנינו נעסוק בהגדה אחת מיני רבות.
הגדה זו משקפת את מסורתם של יהודי קוצ''ין ואת פתיחותם להשפעות ממקורות שונים מהודו ומחוצה לו.
אנסה במהלך המאמר להבין את הרקע ההיסטורי – תרבותי – רוחני של כל קהילה ולהתחקות
אחר חלקים שונים בהגדה של בני קוצ''ין שמשקפים רבדים שונים במסורת שהתפתחה לאורך השנים.
כמו כן אסקור באופן רציף הגדה משנת 1935 שנמצאת באוסף יד בן צבי ואנסה לעמוד על הבדלים
הקיימים בין נוסח זה לנוסח בו נהוג להשתמש כיום.
 
היהודים בהודו – רקע כללי
 
קהילת יהודי הודו נחלקת לשלוש עדות בעלות סיפור שונה ומיוחד כל אחת מרעותה.
כל אחת מהקהילות עומדת בפני עצמה בבחינת המקור, סיפור ההגירה להודו והמיקום הגיאוגרפי בתוכו היא נמצאת.
אנסה בפרק זה לסקור בקצרה את סיפורה של כל קהילה מבחינת הרקע ההיסטורי
ולהבין את הקשר להגדות השונות לפעמים בהן השתמשו הקהילות[2].
כדי להבין את הרקע לשימוש בהגדות שונות במקצת ובהשפעות שהביאו לכתיבת ההגדה שבידי
(ראה להלן הערה 14) ישנו צורך להבין את הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי של הקהילות השונות בין יהודי הודו.
 
קהילת יהודי קוצ''ין[3]
 
זוהי הקהילה הותיקה והמבודדת ביותר מבין הקהילות היהודיות בהודו. קוצ''ין
היא עיר שנמצאת בתוך חבל ארץ בדרום הודו המכונה קראלה.
קראלה[4] הוא שמו של חבל ארץ בדרום מערבה של הודו שגם ידוע בשם מלבאר[5].
לדעת החוקרים בני קהילה זו הגיעו להודו כסוחרים במאה ה-10 לספירה אך עם זאת
אנו יכולים למצוא מקורות קדומים שעשויים להעיד על קשרי מסחר עם הודו עוד בתקופת המקרא:
" כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים " (מל"א, י, כב).
נראה כי מקורן של המילים קופים ותוכים מצוי בהודו וכך גם מילים רבות אחרות שחדרו לשפתנו.[6]
עדות מעניינת נוספת אנו מוצאים בתיאוריו של בנימין מהעיר טודלה:
"המלאברים הגונים במסחר. כשמגיעים סוחרים מארצות רחוקות שלושה מפקידי המלך
יורדים אליהם ורושמים את שמם ואז מביאים אותם לפני המלך אשר רואה עצמו אחראי
אפילו לרכוש אותו. הם מותירים ללא הגנה במקום פתוח. ישנו פקיד אשר יושב בלשכה ובעליו
של כל ציוד שאבד צריך רק לתאר אותו והוא מחזירו מיד."[7]
על פי מסורות מקומיות היהודים הגיעו למקום כבר לאחר חורבן בית שני[8]
וישנן גם עדויות של נוצרים מהתקופה הביזנטית שהמירו יהודים על דתם.
עם זאת המקור הוודאי ביותר שיש בידינו לנוכחותם של  יהודים בקראלה
הוא לוחות נחושת שהעניק השליט המקומי ליהודים. בלוחות אלה הוא מעניק ליהודי בשם יוסף רבן זכויות שונות:
"... גם הזכויות להשתמש ביריה מהכלי תותח הגדול ולהשתמש בקולות ומצלצלות,
בחצוצרות ובשופרות....כמו כן מזכים אנחנו אותו להיות חפשי ממסים וארנוניות,
ואחוזת אדמה לבנות שנים ושבעים בתים. וגם מקום רחב ידיים למסחר.
וחפשי מכל מיני מיסים וארנוניות ולהיותו לראש על עדת ישראל ועל בתי הכנסיות בארצות ממשלתנו....."[9]
היהודים בקוצ''ין אמנם מייחסים כתובת זו לשנת 379 לספירה אך על פי ניתוח היסטורי
של הטקסט והקשרו ניתן לומר בוודאות כי נכתב בשלהי המאה ה – 10 לספירה.[10]
בראשית המאה השש עשרה שוב ישנה הגירה יהודית משמעותית לקראלה. המהגרים
הפעם היו ממגורשי ספרד ופורטוגל שהגיעו להודו בדרכים שונות. הם קיבלו על עצמם את שפת המקום,
המאלאילאם, ואף אימצו את מנהגי המקום אך העיני המקומיים כונו בשם "פארדסים" (זרים).
היהודים הותיקים והפארדסים לא באו בקשרי חתונה ונראה כי הייתה ביניהם הפרדה ברורה
שכן יש עדויות כי היו מכונים גם "יהודים לבנים" לעומת "היהודים השחורים". זאת למרות שלא נראה
כי היו הבדלים בולטים בצבע העור. המתיישבים החדשים אף בנו בית כנסת משלהם ליד ארמון המהראג''ה בקוצ''ין.[11]
 
עדת בני ישראל
 
עדה זו היא הגדולה ביותר מבין העדות היהודיות בהודו. אנו שומעים עליה לראשונה במכתב
שכותב ב – 1768 יחזקאל רחבי מקוצ''ין לשותפו ההולנדי לעסקים :
"יהודים הידועים כבני ישראל מפוזרים בכל חבל מהרטה (היום מדינת מהרטה),
חיים תחת חסותם של בעלי הון . הם חיים באוהלים, ברשותם בתי בד,
חלקם חיילים, אין הם יודעים דבר על אמונתם פרט לתפילת שמע ומנוחת השבת".[12]
מקורם ההיסטורי של קהילת בני ישראל אינו ידוע. הראשון לתאר את גרסתם של המקומיים
בתחילתה של המאה ה -19  היה מיסיונר שכתב כי על פי תיאורם לפני כ – 1600 – 1800 שנה
הגיעו כפליטים וספינת אבותיהם נטרפה בחופי הודו. רק שבעה זוגות הצליחו לשרוד
את האסון שקרה כ – 20 ק"מ מדרום לבומבי. ליד בית הקברות הקהילתי הם מצביעים
על שתי תלוליות עפר בהן קבורים בנפרד הגברים והנשים[13].
ייחודה של עדה זו הוא בכך שהודות לעבודה מיסיונרית שנעשתה בקרבם במחצית המאה  
ה– 19 הם הצטרפו בסופו של דבר לכלל קהילת ישראל. כפי שאמר הכומר וילסון, ששהה בהודו שנים רבות :
"...מאמצי המיסיון בבומביי להעביר על דתו ולו רק יהודי אחד, עדיין לא התברכו בהצלחה"[14].
לעומת זאת, ההשכלה שניתנה לבני ישראל שימשה אותם כדי ללמד עברית ולתרגם כתבי קודש
למרטהית וכך להתקרב לכלל ישראל.
במקביל לפעילות המיסיונרית, בתחילת המאה ה- 19 יצאו משלחות מקוצ''ין ל
למד את עדת בני ישראל ממנהגי היהדות. קבוצה ראשונה של מורים יהודים יצאה מקוצ''ין
לעבר בומביי ומחוז קולאבה בשנת 1826 ואילו הקבוצה השנייה הגיעה בשנת 1833.[15]
 
קהילת יהודי בגדאד
 
עדת הבגדאדים היא העדה החדשה ביותר בהודו. הקהילה היהודית הבגדאדית
קיימת בבומביי מאז שנת 1730 בקירוב כקהילת סוחרים ארעית אך התיישבות הקבע
הייתה רק בתחילת המאה ה – 19 . שלמה בן יעקב בן שלמה היה ככל הנראה היהודי
הראשון מבגדאד שהתיישב בבומביי ב - 1828.
ראשיתה של הקהילה בסוחרים שהתיישבו בערי נמל (סוראט, בומביי,
כלכותה, רנגון) בתחילת המאה ה – 18  וזכו לצמיחה כלכלית מהירה[16].
עדה זו אינה מונה רק יהודים יוצאי עיראק אלא גם יהודים מפרס, מתוניס, מכורדיסטאן,
מסוריה, מאפגניסטן ומתימן. כל היהודים הנמנים על קהילה זו היו דוברי  ערבית-יהודית.
יש לציין כי קהילה זו נהנתה מרווחה כלכלית וממעמד חברתי ופוליטי גבוה.
נציגים מהקהילה שימשו בעמדות שופטים ואף מושלים וחברי מועצת העיר בומביי.
היהודים הבגדאדים לא נטשו את מנהגיהם מבית והמשיכו את המסורת
שהייתה נהוגה בבגדאד. כך כותב עליהם ר'' יעקב ספיר שביקר בשנת 1860 בבומביי:
" שפת היהודים (הבגדאדים) בבתיהם וביניהם היא ערבית, שפת אימם,
ומנהגם ומעשיהם בארץ מולדת אבותיהם בלי חלף ותמורה. לא שינו את לשונם,
לא החליפו את בגדיהם ולא המירו את מעשיהם"[17].
יצירתם הרוחנית במאה ה-19 הייתה ענפה וכללה חיבורים רבים בערבית-יהודית
ואף תפוצה קבועה של שבועונים וכתבי עת.
לענייננו, גם ההגדות שנהגו לקרוא הייתה בדרך כלל הגדה עם שראח ערבי כפי שנהוג
היה במקומות מהם באו המהגרים המשתייכים לקהילה הבגדאדית ועל כן לא נעסוק בהגדות אלו בהמשך הדיון[18].
 
יצירתם התרבותית של יהודי קוצ''ין
 
כדי לקיים חיי דת תרבותיים רוחניים היו יהודי קוצ''ין מייבאים ספרי פולחן ותשמישי קדושה מפורטוגל,
מאמסטרדם, מהאג, מתימן ומכל מקום אחר שהיה הדבר אפשרי. הקשר בין קהילת קוצ''ין
ליהודי הולנד התחזק במהלך השנים והולנד הפכה מקור אספקה עיקרי לצרכי הדת של הקהילה.
קשר זה התאפשר רבות גם בזכות יחזקאל רחבי[19], דמות מרכזית בחיי הקהילה במאה ה-18,
שהיה סוחר ודיפלומט. גם לאחר מותו המשיכו בניו את דרכו באספקת תשמישי הקדושה
אך תרומה זו הייתה חלקית שכן לא מילאה את הצורך בספרים מקומיים שישקפו את מנהגי הקהילה.
אנו יודעים על יצירה ספרותית ענפה בכתבי יד החל מסוף המאה ה – 17. נכתבו פיוטים, זמירות,
סידור בנוסח מקומי (המכונה "מנהג שינקאלי") וכן צמחו בקרב העדה מעתיקים, משוררים, מתרגמים וסופרי סת"ם.
רחבי ומשפחתו עסקו בכתיבה תיעודית על ההיסטוריה והמורשת של עדתם כמו גם בכתיבת כרוניקות
על תולדות יהודי קוצ''ין[20]. הוא עצמו גם עסק בתרגום לוחות הנחושת (ראה לעיל עמ'' 3 )
ובניסיון להפיצם. לא ברור מה גרם לתודעה ההיסטורית המפותחת של הקהילה
ובייחוד של המשפחה אך נראה כי זהו גם המניע להפצת המנהגים והמסורת בקרב "בני ישראל".
רוח התחייה הדתית שחלה אצל עדת ''בני ישראל'' בעקבות השפעתם של בני קוצ''ין בתחילת
המאה ה-19 היא זו שהביאה לראשיתו של הדפוס העברי בבומבי.
הספרים העבריים הראשונים שנדפסו על ידי יהודי קוצ''ין היו לצורך שימושם של "בני ישראל",
ומתוך מגמה לקרב אותם לעולם היהודי.
הראשון ביניהם נדפס בבומבי בשנת תר"א על ידי תימני מקוצ''ין בשם שלמה בן סאלם שרעבי
וכותרתו הייתה "מחזור לימי הסליחות והתרת נדרים". מספר שנים לאחר מכן, בשנת תר"ו,
נדפסה בליתוגרפיה "הגדה של פסח" שאותה כתב מלמד דרדקים בשם אברהם בן יהודה גמל,
נראה כי פרסום ההגדה היה שיא של פעילות משותפת בין הקהילות[21]:
 
"ההישג החשוב ביותר של יהודי קוצ''ין בתחום יצירות פולחן היה פרסום הגדה של פסח בעברית,
בצירוף תרגום למאראתית בשביל ''בני ישראל'' .... אכן, זהו גילוי מובהק של האחדות ששררה
אז בקרב הקיבוצים היהודיים השונים שישבו בבומביי, שכן הוא פרי מאמץ משותף של
בני עדות שונות: עורך הטקסט העברי היה ר'' חיים יוסף האלגואה[22],
צאצא של משפחה מיוחסת בקרב יהוד קוצ''ין ה''לבנים; התרגום והביאורים במאראתית
הוכנו בידי שניים מ''בני ישראל'', חיים יצחק גאלזורכר ויחזקאל יוסף טאלכאר;
והספר כולו הותקן לדפוס והודפס על ידי יהודי קוצ''יני, אברהם בן יהודה גמל הנזכר.
ללא ספק ידעו האחראים לפרסום זה, כי אחדות זו היא תופעה מיוחדת במינה,
שכן בשער הספר הדגישו, כי לא היה כדבר הזה מעולם[23].

 
אירוע זה היה כפי הנראה מכונן בחיי הקהילה של ''בני ישראל'' :
 
" פרסום ההגדה בעברית – מרטהית ב 1846 היה אירוע גדול בהיסטוריה של ''בני ישראל'',
אבן פינה בתהליך החיבור של ''בני ישראל'' עם המורשת היהודית שלהן.בפעם הראשונה
הם היו יכולים לקרוא טקסט ליתורגי יהודי; והוא הפך פופולרי והודפס שוב ושוב.
האיורים המועילים בהגדה מדריכים את הקורא בהכנות לסדר. תוכנה דומה להגדות של יהודי קוצ''ין, תימן, בגדד וליוורנו..."[24]

 
לאחר הדפסת הגדה זו הודפסו אכן עוד 3 הגדות על פי נוסח זה לקהילת ''בני ישראל'' במספר תוספות טקסט וציורים :
ההגדה השנייה נדפסה בעיר פונה ב – 1874[25]. בהגדה זו אחרי השער ו
ההקדמה נדפסו 5 דפים של ציורים מקוריים. נוספו הפיוטים הידועים "יגדל אלוהים חי וישתבח",
"אדיר במלוכה" ו"אדיר הוא". נוספו פיוטים מיוחדים: "שלח לחולים. צרי אל אלים"
(נכתב ע"י שלמה כהן, מופיע גם כן בספר בקובץ שירים של יהודי קוצ''ין המכונה "שירות קוג''ין"[26] ) ,
"ישמח צדיק יוסיף לקח בו ישירות ליבו" (מופיע גם בקובץ שירים מבגדאד המכונה שירי רננות[27] ).
הגדה שלישית נדפסה בבומביי בשנת 1891[28] , תרגומה נעשה על פי ההגדה הראשונה.
בסוף ההגדה נוספו פיוטים שבהוצאת פונה בתוספת "חד גדיא",
"ישיר ישראל שיר נועם" (נכתב ע"י ישראל נג''ארה, מופיע גם בקובץ
"שירות קוג''ין" וגם בקובץ שירי רננות[29] ) "ממצרים הוציא האל, את עמו בכח ואל"
(כתב משה חוצן חזק[30] ), "אדון עולם שמו אחד ואחדותו אמת ברא"
(פיוט על י"ג עיקרים, חיבר אהרון ערקי הכהן[31] ). נוסף גם הפיוט
"אתה גאלת את אבותינו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה" (מופיע גם בהגדה כמנהג בגדאד ובהגדה כמנהג תימן[32] ).
ההגדה הרביעית נדפסה בבומביי בשנת 1935[33]. יש בה כל הפיוטים
שהופיעו בהוצאת בומביי 1891 ונוספו בה הפיוט "אדון עולם אשר מלך" 
ו"ירום ונשא וגבה מאוד וישכיל עבדי" (חובר ע"י ישראל נג''ארה,

מופיע גם בספר שירות קוג''ין וגם בשירי רננות[34]).
 
ההכנות לפסח
 
המצווה הראשונה בליל הסדר היא קדש ואכן לרוב תחילתה של ההגדה הוא בקידוש היום.
בהגדה שבידי בתחילה ישנה ברכה על בדיקת חמץ, בעור חמץ , ביטול חמץ,
טבילת כלים, מצות ערוב תבשילין ורק לאחר מכן מופיעים סימני ההגדה כפי שאנו מכירים אותם.
ההכנות לפסח ואפיית המצות החלו מיד אחרי פורים והשתתפו בהכנות כל בני המשפחה
ואף שכנים. תהליך כולו נעשה בהקפדה מיוחדת שלא לגרום להחמצה.
עקרות הבית היו בוררות את האורז המיועד לכל ימות פסח, גרגיר גרגיר,
מחשש תערובת דגנים, שכן האורז היווה את המזון העיקרי לחג.
לפני קריאת התורה בשבת הגדול בבית הכנסת היו קוראים את
האזהרות לפסח שנושאן בעיקר דיני בדיקת חמץ ואפיית המצות.
את הכלים הטעונים הגעלה הגעילו מספר משפחות במשותף
ואת ליבון כלי הברזל ערכו אצל בעל מקצוע[35]. לקראת החג
הגברים טחנו את הגרעינים ברחיים או במטחנה חשמלית ולשו את הבצק.
אחד הנוכחים דאג לנגב הזיעה ממצחיהם כדי לשמור על הניקיון ולמנוע החמצה[36].
 
קריאה רציפה בהגדה
 
הפיוט "יגדל אלוהים חי"
 
לאחר ציון סימני סדר הפסח מופיע פיוט לקידוש שנכתב על ידי ר'' דניאל בן יהודה הדיין[37].
זהו פיוט שנכתב באיטליה במאה ה-13 ומפרט את שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם:
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פיוט זה קיים בתפוצה רחבה, התקבל על רוב עדות ישראל ולרוב שרים אותו בסוף התפילה. האר"י התנגד לו כיון שלא הסכים לקביעת עיקרי אמונה[38].
 
מגיד
 
המשך ההגדה רחץ, יחץ וכרפס כמנהג ההגדה הרגילה.
ההבדל הבא טמון באמירת המגיד אך אין הוא מיוחד דווקא להגדה בנוסח יהודי קוצ''ין.
ההקדמה הארמית לאמירת ההגדה בנויה דרך כלל משלושה משפטים:
  1. הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים
  2. כל דכפין ייתי ויכול. כל דצריך ייתי ויפסח.
  3. השתא הכא. לשנה הבאה בארעא דישראל.השתא עבדי. לשנה הבאה בני חורין.
גולדשמידט מציין כי ההקדמה שבאה בלשון ארמית קדומה מאוד, אולי אף מתקופת המשנה,
ולשונה ארמית שכן זו הייתה לשון העם. דברים אלו כוונו לפשוטי העם , לנשים ולילדים שלא ידעו עברית[39].
בנוסח של בני קוצ''ין בהקדמה לשלושת המשפטים ישנו משפט נוסף:
"בבהילו יצאנו ממצרים".
לדעת גולדשמידט שלושת המשפטים חוברו בזמנים שונים ובמקומות שונים. 
זהו צירוף של שלושה עניינים שונים שמקורם במנהגי העם[40]. בהתייחסו למשפט הרביעי
"בבהילו יצאנו ממצרים" שמופיע גם בנוסחים אחרים (בהם מנהג הרמב"ם)
הוא רואה בו השלמה של ההוראה לילדים ומציין כי הוא מבוסס על הפסוק "
לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי  כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דב'' ט"ז, ג'').
ואולי מקורו בתרגום יונתן לפסוק זה:
 " לא תיכלון על פסחא חמיע שובעא ימין תיכלון לשמיה פטיר לחמא עניא ארום בבהילו נפקתון מארעא דמצרים".[41]
על פי מנהג העדה אחד מבני המשפחה קורא את הפסוקים,
המשפחה כולה חוזרת אחריו וכך חוזרים כל אחד בתורו כמספר המסובים על פי הגיל[42].
מנהג זה מחזק את הדעה כי יש במשפטים אלה תמצית ההגדה שנועדה לשם אמירה על ידי כלל הציבור[43].
 
מה נשתנה בפיוט "מה נשתנה" ?
 
הפיוט "מה נשתנה" הוא חלק מהמצווה של והגדת לבנך שהיא אחת המרכזיות בחג.
הילדים אמורים לשאול על כל אותם דברים ששונים בערב זה מערב רגיל
והמבוגרים אמורים להשיב להם וכך אולי להדגיש מה נשתנה ומה הסיבה לכך.
בפיוט זה חלו שינויים מאז הופעתו הראשונה במשנה ובצורה הטקסטואלית
בה הוא מופיע בהגדה של ימינו. הסדר במשנה הוא:
  1. "שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים".
  2. "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, והלילה הזה כלו מצה "
  3. "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה כלו צלי".
בתקופה מאוחרת יותר נוספה שאלה נוספת:
  1. "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות והלילה הזה מרורים"
תוספת אחרת נתקבלה לאחר תקופת התלמוד:
  1. " שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין".
לאחר ביטול הקורבן וביטול אכילת הצלי ירדה שאלה מספר 3 וכך מה שנותר הן 4 השאלות האחרות על פי סדרן.
הסדר בו אנו נוהגים כיום הוא סדר שונה והוא זה שגם נהוג בעדת אשכנז, צרפת
ורומניה (מצה, מרור, טבילה, מסובין).
בנוסח ההגדה שבידי אנו מוצאים את הסדר הישן, המקורי, שנשתמר גם בהגדות
על פי מנהג איטליה, ספרד, תימן, דרום צרפת וכך גם בסידור רס"ג ורמב"ם.
 
תוספת בין המדרש לפסוק "ויוציאנו יהוה ממצרים" (שמות י"ב, נ"א) לבין המדרש על המילים "ביד חזקה" (שמות י"ג, ט)
 
יש כאן מדרש תנאים על "אני ה'' ולא אחר". זוהי הרחבה של המדרש שמופיע
בהקשר הפסוק "ויוציאנו יהוה ממצרים". ניתן להבין את ההרחבה
אולי על רקע הרצון להאדיר את המעשה ולפאר את הנס האלוהי במהותו
ואולי יש כאן התייחסות להתפתחות התפיסה בדבר מלאכים בימי התנאים ולכן התעורר צורך להתייחס לנושא[44].
ניתן למצוא תוספת זו במספר כתבי יד צרפתיים ובנוסח אנגלי מימי הביניים
אך נראה כי לא הייתה חובה לאמרו[45]. המדרש אינו מופיע בעותקים מן הגניזה
ובארץ ישראל אסור היה לאמרו. את המדרש נהוג לומר גם בנוסח יהודי בגדאד[46].
"אמרו רבותינו זכרונם לברכה כשירד הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ירדו עמו תשעת אלפים
רבבות מהם מלאכי אש ומהם מלאכי ברד ומהם מלאכי זיע מהם מלאכי רתת ומהם מלאכי
חלחלה רתת וחלחלה אוחזת למי שהוא רואה אותם אמרו לפניו רבונו של עולם
והלא מלך בשר ודם כשהוא יורד למלחמה שריו ועבדיו מקיפין בכבודו
ואתה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא דיין עלינו שאנחנו עבדיך
הם בני בריתך נרד ונעשה עמם מלחמה: אמר להם אין דעתי מתקררת
עד שארד אני בעצמי אני בכבודי אני בגדולתי אני בקדושתי אני יהוה אני הוא ולא אחר ".

 
דיינו
 
שיר זה מורכב משני שירים או משיר אחד בשתי נוסחאות, שהן תולדה של עריכה.
השיר  קיים אך ורק בהגדות אך אין מכך ראיה שנתחבר במיוחד לפסח. גולדשמידט
רואה בנוסח הקצר הנוסח המקורי ואילו בנוסח הארוך יותר עיבוד שנעשה לאחר מכן[47].
בהגדה בה אנו עוסקים ישנה הרחבה באמצע השיר הראשון :
אחרי השורה "אילו הרג בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו" מופיע מדרש תנאים[48] בזו השפה:
 
"ומנין שנתן לנו את ממונם שנאמר וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה
שאין בה דגים דבר אחר עשאוה כמצולה שאין בה דגן למה מחבב הכתוב את בזת הים
יותר מבזת מצרים אלא מה היה בבתים נטלו במצרים ומה שהיה בבתי תשוראות
נטלו על הים וכן הוא אומר כנפי יונה נחפה בכסף זו בזת מצרים ואברותיה
בירקרק חרוץ זו בזת הים ותרבי ותגדלי ותבואי זו בזת מצרים בעדי עדיים זו בזת הים
תורי זהב נעשה לך זו בזת מצרים עם נקדות הכסף זו בזת הים".

 
ומיד לאחר מכן ממשיך השיר כצורתו המוכרת שבידינו:
 "אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו ".
הרחבה זו מופיעה גם בהגדת תימן ובגדאד ובסידור רס"ג.
 
 
 
 
משנת רבן גמליאל
 
מקורה של משנה זו לאחר החורבן וטעמה ''הגדת לבנך'' כדי שלא תישכח תורת עבודת
בית המקדש וקורבן הפסח מעם ישראל[49] ואולי כפולמוס כנגד הנוצרים
שקיימו מצוות אלה לזכר הסעודה האחרונה של ישו. במקור הייתה זו הלכה ולאחר מכן,
כנראה בהגדות ימי הביניים, נוסחה ההלכה בצורה של שאלות וכך היא מתקיימת רק בהגדה.
בנוסח המקובל רבן גמליאל אומר שיש חובה לומר את המילים פסח מצה ומרור
כדי לצאת ידי חובה ולאחר מכן ישנו הסבר קצר למשמעות שמאחורי כל מילה.
"פסח שהיו אבותינו אוכלים..."
"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה..."
"מרור זה שאנו אוכלים על שום מה...."
בנוסח שבידי מיד לאחר הסבר משמעות המילה פסח ולפני הסבר המילה מצה ישנו פיוט בשם "אמונים ערכו שבח".
 
אמונים ערכו שבח /  לאל וטבחו טבח /
 ואמרתם זבח / פסח הוא ליי:
הרימו קול שירים / שמחו בליל שימורים /
 על מצות ומרורים / אכלו ושתו ייני:    ואמרתם
ראשון לכל ראשונים /  על יד ציר אמונים /
מיד כל מענים / הציל כל המוני:        ואמרתם
נסי אל זכרתי / וחסדיו ספרתי/
עתה ידעתי/  כי גדול יי:                  ואמרתם
ככוכבי השמים / מנשה ואפרים /
יצאו ממצרים /  כל צבאות יי:          ואמרתם
הנחיל תורתו /  לעמו ועדתו
שומרי מצותו / עם נושע ביי:           ואמרתם
נפלאים מעשיך / ועצומים נסיך
יאמרו כל חוסיך / טוב לחסות ביי:   ואמרתם
 
שמו של המחבר, אהרון כהן, חתום בפיוט בצורת אקרוסטיכון. הפיוט מעמיד במרכזו את הפסוק
"ואמרתם זבח פסח הוא ליי" (שמות י"ב, כז) והוא נכתב במיוחד לפסח.
הפיוט נהוג בהגדות של יהודי בגדאד וצפון אפריקה[50].
 
פיוט "אתה גאלת"
לאחר הברכה על הכוס השנייה ולפני נטילת ידיים (רחץ) מופיעה ברכת הגאולה.
בהמשך לה מופיע  הפיוט "אתה גאלת". פיוט זה נהוג גם במנהג בגדאד ובמנהג תימן
אולם עם שוני קל. במנהג תימן נהוג בתוך ברכת הגאולה ואילו במנהג יהודי בגדאד לאחר חתימת הברכה כפי שמופיע בהגדה שבידי.
פיוט זה הוא מן העתיקים ביותר הקיימים ונכתב בימי הגאונים הראשונים. 
על פי תוכנו אינו נכתב במיוחד לכבוד הפסח אלא עיבוד לברכת הגאולה של שחרית או של ערבית שנאמרת לאחר קריאת שמע.
רס"ג מזכיר אותו בתוספות להגדה ומציין כי אין חובה לאמרו.[51]
 
אתה גאלת את אבותינו ממצרים / ביד חזקה ובזרוע נטויה:
בהיות אבותינו בתוך ארץ מצרים / היו מענים ומשועבדים תחת יד פרעה מלך מצרים:
גם שם פרו ורבו כעפר הארץ/  וכארזי הלבנון גבהו בקומה:
דבר פרעה הרשע למחות את שמם /  ולהאביד את זכרם מקרב תבל:
הוא ועמו בעצה אחת היו/  ויתחכמו סוד על זרע ישראל:
וימררו את חייהם בפרך/  ובתשניק גדול קצרה רוחם:
זרע ישורון אנחה לבש/  כי יד אויב גברה עליהם:
חי וקים שמע קולם/  מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא האזין להם:
טוב וישר גדל מהם/  משה ידיד בחזון הושלח להם:
יחד הראם אותות שדי/  ובמיני נגעים נשפטו בני חם:
כל בכוריהם לטבח מסר/  ראשית בטנם לדבר גדול:
לכן נפלה צעקה גדולה בתוך ארץ מצרים/  בכי ומספד בכל חוצותיה:
מעבדות לחירות יצאו ידידים/  ואין כושל במספר שבטיו:
נהגם בטובו צור עולמים/  ויגיעם לים סוף ברחמים רבים:
סגר הים עליהם בהמון גליו/  שונא רודף בהמון חילו:
עניהם נשאו למרום/  לבקש רחמים מאביר יעקב:
פיהם פתחו גאולי יי/  ושבחו למלכם על רוב נפלאותיו:
צהל רוכבו באויבי עמו/  להפיל שונאיו אל תוך מצולה:
קרע יי את מי ים סוף/  וקיים את השבועה אשר נשבע לאבותינו:
ראו ידידים בפגרי שונאיהם/  שהם מוטלים על שפת הים:
שירה וזמרה ודברי הלל/  אמר משה רבינו עליו השלום לפני קונו:
תהלה ותפארת ודברי תשבחות/  אמרו פדוים לפני גואלם ומושיעם:[52]
 
בנוסח ההגדה שבידי הפיוט מתורגם שורה אחר שורה למרהטית.
 
לאחר שולחן עורך ישנה אכילת האפיקומן (צפון) ובהגדה בנוסח יהודי קוצ''ין נוהגים כמנהג הספרדים לומר :
  "זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע".
 
 
פיוטים בסוף הסדר
 
בסוף ההגדה מופיעים מספר פיוטים ברצף (העורך מכנה אותם פזמונים).
הראשון הוא "שלח לחולים" שמופיע לראשונה בהגדה שנדפסה בפונה ב – 1874
(ראה לעיל ''ההגדה השניה''). הפיוט נכתב ע"י שלמה כהן נראה שמקור פיוט זה הוא בקוצ''ין
שכן מופיע גם כן בספר בקובץ שירים של יהודי קוצ''ין המכונה "שירות קוג''ין" ואינו מפיע במקורות אחרים.
הפיוטים האחרים הם "אדיר הוא" ו "אדיר במלוכה" (כי לו נאה) שגם כן נדפסו
כבר ב"הגדה השנייה" ומצויים בהגדה אותה נהוג לקרוא היום.
הפיוט הבא שמופיע הוא "ירום ונשא וגבה מאוד" שנכתב ע"י ישראל נג''ארה
והוא פיוט מרכזי לפסח במסורת יהודי בבל. הפיוט נוסף לנוסח יהודי קוצ''ין לראשונה בהדפסה זו (1935).
לאחר מכן אנו מוצאים את השיר "חד גדיא" שנוסף לראשונה בעותק השלישי שנדפס בבומביי ב – 1891
ומשקף לדעתי השפעה אירופית מובהקת שכן הצטרף להגדה של פסח בנוסח אשכנז במאה ה- [53]16.
אחרון חביב בפיוטים שלאחר הסדר הוא "אדון עולם" שנוסף לראשונה בדפוס זה ואינו נהוג בהגדה כמנהגנו כיום.
 
 
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לשאלת מקוריותו של "אחד מי יודע"
 
פיוט זה אינו מופיע בנוסח ההגדה שבידי ועל פי בדיקה ברשימה הביבליוגרפית של יערי ויודל
אינו מופיע גם בהגדות האחרות שנדפסו בנוסח יהודי קוצ''ין.
השיר נדפס לראשונה בהגדת פראג 1590 וכיון שלא הופיע מחוץ לאשכנז עד למאה ה – 19
הדעה הגורפת הייתה כי מדובר באימוץ של שיר נוכרי. התגלית בדבר קיומו של השיר
בקובץ שירי חתונה כמנהג יהודי קוצ''ין שהופיע באמסטרדם ב –  1757 שפכה אור חדש על המחקר.
כאשר עורכים השוואה בין שני עותקים שונים שנמצאו בגניזה הקהירית נתברר כי קיים דמיון רב ביניהם
ובין הנוסח המוכר מאוסף השירים מקוצ''ין[54].
להלן  ההשוואה בין הנוסחים:
 
 
 
 
נוסח מערבי נוסח מזרחי
  גניזה א'' גניזה ב'' יהודי קוצ''ין
חלק מן ההגדה לא ידוע לא ידוע שיר חתונה
י"ג שאלות לא ידוע י"ב שאלות י"ב שאלות
אין פזמון שמע ישראל שמע ישראל אין פזמון
...אני יודע ....הוא יודע ...הוא יודע ...הוא יודע
שבשמים ובארץ בשמים בשמים בשמים
ירחי לידה ירחי בטנה ירחי בטנה ירחי בטנה
חומשי תורה ספרי תורה ספרי תורה חומשי תורה
סדרי משנה סדרי משנה ספרי משנה סדרי משנה
כוכביא ככביא אחי יוסף אחי יוסף
 
 
ניתן לראות כי הנוסח של יהודי קוצ''ין אכן משקף מקורות קדומים יותר וקרובים יותר לנוסח שמייצגים העותקים שבגניזה.
אמנם אין להסיק כאן דבר בהקשר לנוסחי ההגדה של עדת קוצ''ין אך עם זאת מציאת
השיר "אחד מי יודע" באוסף שירים מקומי ולא כשהוא מצורף להגדה מעיד מחד על ייחודה של  ההגדה
ועל קדמות הטקסט ומאידך על העובדה כי לא הייתה כנראה השפעה אירופאית 
שחדרה לנוסח שבידינו. מעניין לראות כי כיוון ההשפעה במקרה זה היה הפוך.    
 
סיכום
 
במהלך הבדיקה של נוסח הגדת יהודי קוצ''ין משנת 1935 אנו נתקלים בסימני שאלה רבים.
מחד אנו נתקלים במוטיבים ייחודיים כדוגמת הפיוט "שלח לחולים.צרי אל אלים"
שמודפס כבר בהגדה השנייה שנדפסה בעיר פונה והשיר "אחד מי יודע"
שאמנם לא הופיע בשום עותק של ההגדה בנוסח יהודי קוצ''ין אך נראה סביר כי הופעתו בקובץ
שירי חתונות מקומי מקורי או משקף את צורתו המקורית. מאידך אנו מגלים מוטיבים
שהגיעו כנראה מאירופה דוגמת השיר "חד גדיא".
בין שני הקצוות אנו מוצאים השפעות רבות מנוסח בגדאד ומנוסח קהילת תימן.
לא ברור אם ההשפעות מקהילת בגדאד הגיעו בגלל קשרים עם קהילת היהודים שבבגדאד או חשיפה של בני קוצ''ין
לקהילת הבגדאדים שישבו בבומביי (שהרי ההגדה הראשונה הודפסה בעיר בומביי לטובת בני ישראל
בעקבות הגעת אנשים מקהילת קוצ''ין לעיר).
ברור וידוע כי היה קשר בין יהודי קוצ''ין ליהודי תימן[55], אולי משום הקרבה הגיאוגרפית ואולי משום קשרי מסחר.
אנו רואים כי ישנם מוטיבים המשקפים עתיקות ונבדלות הקהילה דוגמת הגרסה הישנה של מה נשתנה (לעיל עמ'' ),
קריאת "בבהילו יצאנו ממצרים" ומוטיבים אחרים שמשקפים את קרבתו של הטקסט למרחב המכונה "נוסח המזרח".
סיפורים אקזוטיים על ספינות שנטרפו, לוחות נחושת מימי הביניים, תוכים וקופים מן המקרא
מצטרפים כאן לסיפור מיוחד של הגדה מארץ עצי הקוקוס.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רשימת קיצורים ביבליוגרפיים
 
אבישור אבישור י'', תשנ"ב. "ספרות ועיתונות בערבית-יהודית של יהודי בבל בדפוסי הודו" פעמים 52, עמ'' 101
ברמוט ברמוט א'', היסטוריה ופולקלור של יהודי קוצ''ין, ירושלים, תשס"א
גולדשמידט גולדשמידט ד'', הגדה של פסח ותולדותיה, מוסד ביאליק ירושלים, תשכ"ט
אוצר השירה דאווידזאהן, אוצר השירה והפיוט מזמן חתימת כתבי הקדש עד ראשית תקופת ההשכלה, נויארק תרפ"ה – תרצ"ב
ילקוט מנהגים וסטריל אשר (עריכה), ילקוט מנהגים: ממנהגי שבטי ישראל. ירושלים, משרד החינוך והתרבות, תשמ"ט
 
יודלוב יודלוב י'' (עורך), אוצר ההגדות ביבליוגראפיה של הגדות פסח, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשנ"ז
יערי יערי א'', ביבליוגרפיה של הגדות פסח, ירושלים תשכ"א
כץ Katz Nathan, WHO ARE THE JEWS OF INDIA ? London 2000
סגל  Segal j.b. A HISTORY OF THE JEWS OF COCHIN, London 1993
יהודי הודו סלפק ע'' (עורכת), יהודי הודו, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשנ"ה
פישל, היהודים פישל וולטר י'' , היהודים בהודו חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, , האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"כ
 
פישל, יצירתם פישל וולטר י'', תשל"א. "יצירתם הספרותית של יהודי קוצ''ין שבחוף מאלאבאר" ארץ ישראל י'',  עמ'' 225-221
שרביט שרביט ש'', תשל"ב. הנוסח המזרחי של ''אחד מי יודע''",   תרביץ 41, מ"א, עמ'' 424 – 429
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


[1] ראה רשימת קיצורים ביביליוגרפיים בסוף העבודה
[2] למפות שמפרטות את המיקום הגיאוגרפי של כל קהילה ראה נספח מס'' 1
[3] בחלק מן המקורות העיר נזכרת בשם "קוג''ין". מתורגמת מהמילה Cochin.
[4] המילה קראלה מתארת "ארץ של עצי קוקוס". המושג מלאבאר (ארץ גבעות)
הוטבע בתקופת השלטון הבריטי. באיזור זה ישנם גידולים של תבלינים לייצוא כגון פלפל, קינמון, זנגוןיל והל.
[5] ראה מפה בנספח מס'' 1
[6] לעיון בסוגיה הלשונית ראה רבין ח''  תשכ"ג ,"מילים הודיות בעברית", לשוננו לעם, עמ'' 232 – 245.
[7] סגל, עמ'' 6 .
[8] לטענתו של פישל "אף הזכרתה של הודו במקרא, בתרגום. בתלמוד, ובמדרשים,
אין בה כדי להבהיר את ראשיתה של התפוצה היהודית בהודו.....כל אלה מעידים
לכל היותר על ידיעה כלשהי על הודו, מוצריה, מנהגיה ומסורותיה, ועל קשרי מסחר בין הישוב היהודי הארץ ישראל,
ובבבל אחרי כן, ובין הודו" (פישל, היהודים  עמ'' 10). 
[9] ברמוט, עמ'' 10
[10] הסקירה ההיסטורית באה בהסתמך על המבוא אצל סגל. ראה גם אצל פישל, היהודים עמ'' 9 – 10.
[11],יהודי הודו, עמ'' 24
[12] כץ, עמ'' 91
[13] כץ, עמ'' 93
[14] יהודי הודו, עמ'' 17
[15] בית הכנסת הראשון נבנה ב 1796 ע"י שמואל יצחק ואילו השני ע"י יהודי מקוצ''ין בשנת 1842.
ניתן לראות את הופעת ההגדה הראשונה בשנת 1846  כחלק מהעשייה במתקופה של תחייה דתית בכל התחומים.
[16] בתקופה הראשונה בכלכותה היהודים עסקו במסחר של תוצרת חקלאית,
בין השאר תחום מסחר מרכזי היה האופיום שגדל לגדות הגנגס. הם סחרו באופיום עם סוחרים סינים
שתמורתו סיפקו להם תה שאותו החליפו בזהב באנגליה. מאוחר יותר המשפחות האמידות עברו לעיסוק בתעשייה ובנדל"ן.
[17] אבישור, עמ'' 102
[18] בשנת 1840 נדפסה  הגדה בעברית עם תרגום לערבית באותיות עברית,
בתוספת דינים בעברית. התרגום בנוסח יהודי בגדאד. מקום הדפוס היה אמסטרדם (אוצר ההגדות, עמ'' 48, הגדה 605).
לאחר מכן נדפסו הגדות רבות בבומביי באותו סגנון לקהילת הבגדאדים
(לפירוט ההגדות שנכתבו ליהודי הבגדאדים ראה אצל יערי, מפתח מנהגים מיוחדים, עמי 203) .
[19] להרחבה על דמותו ופועלו של רחבי ראה פישל, היהודים עמ'' 97 - 111
[20] פישל, יצירתם, עמ'' 223
 
 
 
 
 
[21] על פי תיאורו של יערי (עמ'' 52 הגדה 656) בשער ההגדה "סדר הגדה בלשון הקדש
ועם פירוש של מראטי ראה זה חדש הוא אשר לא היה לעולמים אשר איזן וחיקר
והוציא לאור כל תעלומה לזכות בו את הרבים וזכות הרבים תלוי בהם ה"ה הרב המובהק
כה"ר חיים יוסף חליגואה יצ"ו מעיר קוג''ין יע"א ומשנהו לו מחבר ביאורי של מראטי
שחיבר כה"ר חיים יצחק גלצורכר יצ"ו ועם יד מחבר של לה"ק ושמו למעלה אכי"ר
וגם הוא הוציא הכלי למעשהו ה"ה כה"ר מחבר המראטי חיים הי"ו ושותפו היה למשען לדפוס
שהזיל זהב מכסים ה"ה כה"ר יחזקאל יוסף טכלר הי"ו נרם יאיר אכי"ר.
ועתה נדפס בפעם ראשון על ידי הכותב כה"ר אברהם בן יהודה גמל הי"ז ס"ט (תימני)
בשנת ברוך אתה בבואיך וברוך אתה בצאתיך לפ"ק (תר"ו) פה עיר בנדר בומבי יע"א."
השער מצוייר (חיקוי דפוס אמסטרדם) וכן ישנם ציורים של קדש ורחץ בדפים הראשונים (עפ"י הגדות ליוורנו)
[22] תמונתו מופיעה בשער העבודה
[23]פישל, יצירתם, עמ'' 224
[24] כץ, עמ'' 108
18 יודלוב, עמ'' 109, הגדה 1437
[26] אוצר השירה  ש 1335
[27] שם י 4104
[28] יודל, עמ'' 137 הגדה 1827
[29] אוצר השירה י 4049
[30] שם  מ 1811
[31] שם  א 606
[32] שם א 8717
[33] יודל, עמ'' 255 הגדה 3496.  זוהי ההגדה שעל פיה בדקתי את נוסח ההגדה, להלן ההגדה שבידי.
צולמה מאוסף יד בן צבי, ראה צילום שער ואחור בנספח מס'' 2
[34] אוצר השירה י 3828
[35] ילקוט מנהגים,  עמ'' 61
[36] יהודי הודו, עמ'' 108
[37] גולדשמידט בספרו מזכיר תופעה דומה. הוא מציין כי במספר קטעים מן הגניזה ישנה
השלמה פיוטית לקידוש שהיא כנוסח תימנים או קהילות במזרח אך הפיוט המדובר בו הוא
"תרומה הבדילנו מכל עם" (גולדשמידט, עמ'' 6).
[38] על פי אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט" של עמותת סנונית, האוניברסיטה העברית.
[39] לדעתו של פרופ'' שנאן יש כאן תמצית ההגדה למי שאין בידו היכולת לקרוא עברית או למי שאין בידו עותק
של ההגדה שכן לא היו בנמצא עותקים מודפסים כפי שישנם היום. עניין זה מצטרף למנהג של בני המשפחה לחזור על המשפטים.
[40] גולדשמידט, עמ'' 9
[41] שם, שם
[42] ילקוט מנהגים, עמ'' 62 וכן על פי עדות בע"פ ממנהלת מרכז מורשת יהדות קוצ''ין בנבטים.
[43] ראה הערה 39 לעיל.
[44] גולדשמידט, עמ'' 86
[45] שם, עמ'' 85 .
[46] ואולי הגיע להגדה של יהודי קוצ''ין בעקבות השפעת הקהילה הבגדאדית.
[47] גולדשמידט, עמ'' 48 - 49
[48] מכילתא דר'' שמעון בן יוחאי (לבדוק מקום מדוייק).
[49] גולדשמידט, עמ'' 51
[50]גולדשמידט, עמ'' 105, גם באתר האינטרנט "הזמנה לפיוט".
[51] גולדשמידט, עמ'' 94
[52] הפיוט בהגדה בנוסח יהודי קוצ''ין שונה במופעים של חלק מהמילים. למשל בשורה השנייה
במקום שכתוב אצל גולדשמידט "בהיות אבותינו בתוך מצרים / היו מענים תחת יד פרעה" בנוסח שבידינו כתוב 
"בהיות אבותינו בתוך ארץ מצרים / היו מענים ומשועבדים תחת יד פרעה מלך מצרים".
כך ניתן למצוא שינויים דקים לאורך כל הפיוט, השינויים אינם שינויי תוכן אלא מקצת שינויי צורה ומילים.
ייתכן כי  שוני זה משקף מקורות שונים או העתקה שונה.
[53] ראה שרביט, הערה 37
[54] שרביט במאמרו מבקש לטעון בעד מקוריותו של השיר כשיר עברי בניגוד לדעה
שהייתה רווחת בדבר מוצאו של השיר כחיקוי של שיר אירופאי.
[55] ראה בדבר חליפת מכתבים בין יהודי תימן וקוצ''ין, ברמוט עמ'' 53 - 56

 
חדשות מדע וסביבה
בין הודו לתימן: חוקרים מצאו דמיון גנטי בין קהילת קוצ''ין ליהודי ארצות ערב
במשך שנים ניסו חוקרים להתחקות אחר הקשר בין קהילת קוצ''ין ליהודי המזרח התיכון
אך ללא הצלחה. מחקר אמריקאי-ישראלי ניתח מאות דגימות דנ"א ומצא זיקה ליהודי תימן, עיראק ומגורשי ספרד
Top of Form
 
Bottom of Form
Top of Form
Bottom of Form
23.09.2016 06:00
עידו אפרתי

קהילת יהודי ארנקולם בטקס לזכרו של נשיא מדינת ישראל הראשון חיים ויצמן, ב-1952. מתוך הארכיון של מרכז מורשת יהדות קוצ''ין
קהילת יהודי ארנקולם בטקס לזכרו של נשיא מדינת ישראל הראשון חיים ויצמן, ב-1952. מתוך הארכיון של מרכז מורשת יהדות קוצ''יןצילום רפרודוקציה:
איש אינו ידוע בוודאות מתי הגיעו ראשוני היהודים לדרום הודו, לאזור העיר קוצ''ין. על פי אחת הסברות, לפני כ–3,000 שנה
הגיעה קבוצה של סוחרים יהודים לקוצ''ין (כיום קוצ''י) שבמדינת קרלה, לחופו של האוקיינוס ההודי. הם השתקעו תחילה
בעיר הנמל קראנגנור, שכונתה אז בפי היהודים "שינגלי", ובהמשך, לאחר שיטפון גדול שגרם לחסימת הנמל,
נדדו והתיישבו בערים ובכפרים אחרים באזור.
אחת הסברות אומרת שראשוני היהודים הגיעו לדרום הודו בספינותיו של שלמה המלך,
והיא נסמכת על פסוק בספר דברי הימים ב'' (ט, כא) שבו נכתב: "כִּי־אֳנִיּוֹת לַמֶּלֶךְ הֹלְכוֹת תַּרְשִׁישׁ
עִם עַבְדֵי חוּרָם אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים וְתוּכִּיִּים".
המלים האחרונות — "שנהבים", "קופים" ו"תוכיים" — הן מלים שמקורן בשפות בדרום הודו,
ועל כן יש מי שמפרש אותן כעדות לקשרי המסחר בין ישראל הקדומה ובין הודו עוד במאה השמינית 
לפני הספירה. אבל זוהי רק אחת הסברות באשר לאופן שבו נוסדה קהילת יהודי קוצ''ין בהודו, שמרכזה כיום בישראל.
"יש כיום 34 אנשים של הקהילה הקוצ''ינית שהם עדיין בהודו, ואנחנו בקשר אתם"
,
מספרת מירה אליה, מדריכה במרכז מורשת יהדות קוצי''ן במושב נבטים.
"חלקם מבוגרים בני 80–90. הם גרים בערים ארנקולם, פונה, ויש זוג אחד בעיר פרואר"
.
כ–8,000 מבני הקהילה חיים כיום בישראל, דור שני ושלישי שצמח מתוך כ–2,800 אנשי הקהילה
שעלו לישראל בראשית שנות ה–50. מדובר באחת הקהילות הקטנות של יהדות הודו. קהילת "בני ישראל",
למשל, גדולה ממנה פי עשרה, ועדיין בדרך לא מוסברת נהפכו הקוצ''ינים בישראל לעדה המוכרת יותר של יהדות הודו בקרב הציבור.
אליה טוענת שהסיבה לכך היא מוסר העבודה הגבוה, בעיקר בעבודה קשה בחקלאות,
נועם הליכותיהם, המסגרת הקהילתית והמורשת, שהפכו את בני הקהילה למובחנים יותר ביחס לאחרים.
קהילות של יהדות קוצ''ין ניתן למצוא בין היתר במושב נבטים שבדרום, בכפר יובל שבגליל, ביישובי פרוזדור ירושלים ובמקומות נוספים.
המשותף לכולם הוא בתי הכנסת של העדה, שסביבם מתנהלת הקהילה ומשמרת את המסורת.
שאלת מסעם של בני הקהילה לקוצ''ין מהמזרח התיכון נותרה פתוחה והיא מקבלת בזרועות פתוחות גרסאות ופרשנויות שונות ומגוונות.
"הם הגיעו לקוצ''ין דרך תימן והתמקמו בעיר הנמל עדן", אומרת אליה. "הגברים, הסוחרים,
החלו את קשרי המסחר עם קוצ''ין, ואחרי שראו שמדובר בגן עדן ממש,
חלק מהם הביאו את המשפחות שלהם מתימן להודו ונוצרה הקהילה".
הקשר המסחרי, שכלל חליפין של תבלינים מקוצ''ין וצימוקים מתימן, נהפך לקשר אמיץ בין יהדות תימן ליהדות קוצ''ין.
עד היום, להדלקת נר ראשון של חנוכה נלווית הילולה לזכר הרב נחמיה בן אברהם, מנהיג רוחני ממוצא תימני
שזכה בפי יהודי קוצ''ין לתואר הכבוד "מוטא" וחיבר פיוטים וניגונים רבים שהיו לנכסי צאן ברזל של יהודי הודו.
מירה אליה, מדריכה במרכז המורשת של הקהילה: "הגברים סחרו עם קוצ''ין והביאו את המשפחות מתימן"מירה אליה, מדריכה במרכז המורשת של הקהילה.
"הגברים סחרו עם קוצ''ין והביאו את המשפחות מתימן"אליהו הרשקוביץ
לא רק קהילת קוצ''ין
אבל המקורות ההיסטוריים, הארכיאולוגיים והספרותיים אינם היחידים שמספרים
סיפור על ההתפתחות והנדידה של יהודי קוצ''ין. מחקר גנטי חדש תורם מידע נוסף על הקהילה,
ומראה לראשונה קשר גנטי בין הקהילה העתיקה לקבוצות יהודים במזרח התיכון וברחבי העולם.
המחקר, שפורסם באחרונה בכתב העת Human Genetics, נערך בהובלת ד"ר ידעאל ולדמן על ידי
צוות חוקרים בינלאומי מהמעבדה של פרופ'' אלון קינן מהמחלקה לסטטיסטיקה ביולוגית וביולוגיה
חישובית באוניברסיטת קורנל בארצות הברית, ומהמעבדה של פרופ'' ערן הלפרין מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית
וביוטכנולוגיה שבפקולטה למדעי החיים של אוניברסיטת תל אביב, בשיתוף חוקרים אחרים מארצות הברית ומישראל.
המחקר הוא חלק מפרויקט Jewish HapMAP — פרויקט מחקר בינלאומי שיצא לדרך בשנת 2009
ונועד למפות מבחינה גנטית את העם היהודי, על תפוצותיו וקהילותיו, כדי להתחקות אחר נדידתו לאורך הדורות.
את הפרויקט מוביל הגנטיקאי פרופ'' הארי אוסטרר מבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין בניו יורק, ו
הוא גם בין החתומים על המחקר הנוכחי. ב–2012 פרסם אוסטרר את הספר "מורשת: היסטוריה גנטית של העם היהודי",
שבו הוא טוען כי השוני של היהודים אינו חיצוני בלבד, וכי ליהודים חותם גנטי מובהק.
במסגרת זאת פורסם לפני כחצי שנה מחקר גנטי נוסף שהוביל ולדמן ובו חקר את קבוצת "בני ישראל", הגדולה בקהילות יהדות הודו.
מרכז מורשת יהדות קוצ''יןצילום רפרודוקציה:
בניגוד לקבוצת "בני ישראל", שהתגלתה רק לפני 300 שנה, יהודי קוצ''ין היו בקשר עם העולם היהודי מאות רבות של שנים.
מקום מושבם, בטבורו של אזור סחר מרכזי, קיבל ביטוי בעדויות כתובות. הם נודעו כקהילה הדבקה במסורת היהודית,
על ביטוייה החיצוניים כמו בתי כנסת וטקסים יהודיים, באופן גלוי ובזמן שהיא נהנית מאוטונומיה מצד השלטון.
בשנים האחרונות נעשו כמה מחקרים שכללו את קהילת יהודי קוצ''ין. אבל אף אחד מהם לא הצליח לקשור אותה למוצא יהודי מהמזרח תיכון.
האם יש בכלל גן יהודי
ואולם, החוקרים אינם מחפשים "גן יהודי", ואין באמת גן או פרופיל גנטי מסוים ליהודי, ארמני, ספרדי
או כל גזע אחר. קווי הדמיון והמכנה המשותף בין קבוצות אוכלוסייה שונות נקבע על פי רמת השכיחות של מקטעים מסוימים בקוד הגנטי,
המורכב משלושה מיליארד בסיסים. ניתוח סטטיסטי וחישובי של החומר הגנטי, שמבוצע באמצעות מחשבים רבי עוצמה,
יודע לנתח ולהצביע על הדמיון והשוני בין קבוצות שונות, על פי אורך המקטעים הזהים שבין הקבוצות ותדירות הופעתם על רצף הקוד.
אלה מאפשרים ליצור מפה המציגה את המרחק או הקרבה בין קבוצות אתניות שונות. המיפוי הסטטיסטי הזה
מקבל משמעות של ממש כאשר הוא מוצלב עם מידע היסטורי, ארכיאולוגי ואנתרופולוגי.
הקוד הגנטי אוצר בתוכו מידע של מאות ואלפי שנים, וברמה הבסיסית ביותר אף מיליוני שנים.
הוא מבטא לא רק מוצא משותף, אלא גם השפעות של הגירה, התערות והתמזגות בין קהילות,
ייסוד חלק חדש באילן יוחסין וגדיעתו של אחר. כל שינוי כזה מותיר סימן.
מרכז מורשת יהדות קוצ''יןצילום רפרודוקציה:
נדידתה ותפוצתה של קבוצה במשך אלפי שנים יוצר, מבחינת חקר הגנטיקה, יוצר סוג של "מיסוך"
שמקשה על החוקרים "לחזור אחורה בזמן" ודורש רזולוציות גבוהות מאוד של ניתוח ומיפוי גנטי.
אלה הושגו רק בשנים האחרונות והן משתכללות וחושפות עוד רבדים וקשרים משותפים.
באשר למוצא יהודי, מוצאים המחקרים קשר ודמיון גנטי בין קהילות יהודיות ברחבי העולם.
מחקר גנטי על יהדות העולם, שפורסם בשנת 2010 בכתב העת Nature,
כלל גם ניתוח של ארבע דגימות גנטיות של יהודי קוצ''ין. המחקר לא הצליח לקשור את
מוצאם של יהודי קוצ''ין ישירות ליהדות המזרח התיכון וזיהה אותם כקרובים בעיקר לקבוצות הודיות מקומיות.
המחקר החדש של ולדמן מנסה להתחקות אחרי ההיסטוריה הגנטית של יהודי קוצ''ין
באמצעות ניתוח מידע גנטי עשיר שהופק מ–21 דגימות דנ"א מהקהילה הקוצ''ינית בשיטות מתקדמות.
במסגרת המחקר בחנו החוקרים את הדגימות אל מול דגימותיהם של 341 בני אדם מ–57 קהילות הודיות ופקיסטאניות שונות, 366
יהודים מ–15 קהילות יהודיות ברחבי העולם, ודגימות נוספות מבני אדם מאוכלוסיות שונות ברחבי עולם,
ובהן קבוצות מקומיות מהמזרח התיכון שכללו, בין השאר, דרוזים, בדואים ופלסטינים. בסך הכל השתתפו במחקר יותר מ–1,750 בני אדם.
"אנחנו יודעים שיהודי הודו, ובכלל זה הקהילה הקוצ''ינית, דומים להודים לא רק חיצונית אלא גם בפרופיל הגנטי שלהם,
המראה על מרכיב הודי מרכזי", אומר ולדמן. "אבל לצד זה מצאנו עדות ברורה למוצא מזרח־תיכוני יהודי,
המעיד על כך שיהודי קוצ''ין מהווים מיזוג בין הודים לבין יהודים שהגיעו לאזור. מחקרים קודמים,
שכללו מספר קטן יותר של דגימות ולא השתמשו בחלק מהשיטות המתקדמות שפותחו לאחר מכן,
מצאו את המרכיב ההודי המרכזי אך לא את המרכיב היהודי".
כשניסו החוקרים לתארך את המעבר מהמזרח התיכון להודו הם הגיעו לממצאים שנעים
בטווח של 500 עד 700 שנה. תקופת הזמן הזו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות ועם הימצאותם
של היהודים בהודו לפני אלף שנה ויותר. "אנחנו לא מוצאים משהו ברור שרומז על מעבר קדום יותר", אומר ולדמן.
"ייתכן שהיו כמה גלי הגירה, ושהדנ"א שנחקר כבר מגלם בתוכו השפעה של גלי הגירה שהגיעו מאוחר יותר.
בניתוח גילינו שלוש קבוצות עיקריות שתרמו במיוחד למרכיב היהודי בקוד הגנטי של הקוצ''ינים:
הקבוצה הראשונה והמשמעותית ביותר היא יהודי תימן, שכידוע ניהלו קשרים ענפים עם קהילת יהודי קוצ''ין.
אחריהם זיהינו את יהדות סוריה ועיראק, וגם כאן ידוע על יהודים מקהילות אלו, כמו קהילת חאלב,
שהצטרפו לקהילה הקוצ''ינית; קבוצה שלישית היא של יהדות יוון ומרוקו — שתי קהילות שספגו לתוכן רבים
ממגורשי ספרד. גם קבוצה זו מסתדרת היטב עם הסיפור ההיסטורי, שהרי יהודים ממגורשי ספרד הגיעו לקוצ''ין
במאה ה–16, ומכאן כנראה הדמיון לקהילות אלו".
הקהילה הקוצ''ינית בוודאי לא נזקקת לאישור גנטי באשר למוצאה היהודי,
וזוהי בסופו של דבר הדגמה מפעימה ליכולתו של המדע: דגימה מיקרוסקופית של מטען גנטי
שנלקח מדור שני או שלישי בישראל של יהודים מקהילה עתיקה בהודו,
מצליחה לתמצת סיפור היסטורי שנאסף במשך עשורים. יש בו נקודת התחלה מזרח תיכונית,
קשר תימני חזק בדרך, קליטה של מגורשי ספרד והתערות עם האוכלוסייה ההודית.
 
 
 

תודה לדליה הולצברג.

זיכרונות מהודו: לקרוא בתורה מעזרת הנשים

את תשוקתי לשילוב נשים במרחב הדתי אינני שואבת מהאקדמיה אלא דווקא מהמסורת.
זיכרונות מיהדות קוצ'ין, האדוקה אך שוויונית, שהייתה ואיננה עוד

 
 

טיפסתי בזהירות במעלה מדרגות העץ הישנות אל עבר עזרת הנשים שנפרשה מולי לכל אורכה. נעמדתי בזהירות סמוך לגדר בימת העץ של החזן ובעל הקורא. עצמתי את עיניי והפלגתי אל העבר. ובאוזניי, קולו של בעל הקורא המהדהד חוזר אליי ממרחקים, בניגון הייחודי ליהדות קוצ'ין. ואני מבעד למחיצת רשת העץ יכולה להבחין באותיות הנגלות מהמגילה ולשמוע מקרוב את נשימות בעל הקורא וסומכיו. ומסביבי, ממשיך דמיוני להחיות את העבר, יושבות נשים רבות, סבתות, אימהות, נשים צעירות, ילדות, וכולן עם סידור פתוח ביד, ממלמלות את התפילה ומטעימות עם בעל הקורא את ניגון הקריאה.

הזיכרון הזה לקוח מביקור בבית הכנסת של סבי וסבתי בכפר פארור, בקוצ'ין שבדרום הודו. שם, במסע הזה, לפני יותר מעשור, שורשיי המסורתיים וניצני הפמיניזם הדתי שלי נפגשו.

צילום: מירה אליה, מרכז מורשת יהדות קוצ'ין
עזרת הנשים בבית הכנסת הקוצ'יני בנבטים. צילום: מירה אליה, מרכז מורשת יהדות קוצ'ין

שותפות במסחר ובהשכלה

ידידה, סבתי, מנענעת בראשה מצד לצד כמנהג נשות הודו, וכתגובה לשאלותיי מספרת ברוחב לב סיפורים רבים על הוריה ומשפחתה, על מנהגים, טקסים וחגיגות בקהילה. הזיכרונות נשטפים ממנה בפשטות כמו זרימת הנהר שעל גדותיו התגוררו בשלווה.

יוסף, סבא רבא שלי, היה סוחר ביצים ועופות שהתגורר עם סבתא רבתא שלי, לאה, בתוך השוק ממש. כך, מתוך מרפסת ביתה, הייתה לאה שותפה בעסקים ובמסחר. כאשר הייתה אומרת לבעלה "צריך לקנות ספרים לילדים", הוא היה משיב לה: "הקופה אצלך". בשותפות שלה במסחר ובניהול משק הבית הייתה לסבתא לאה אפשרות קבלת החלטות באופן שווה לבעלה.

השכלת נשים הייתה נפוצה לא רק בעיר אלא גם בכפרים. בדו"ח ממשלתי מ־1891 נכתב כי 90% מהנשים היהודיות בכפר פארור יודעות קרוא וכתוב. אישה קוצ'ינית בשם רובי דניאל מתארת בספרה "זיכרונות אישה מקוצ'ין" תופעה מפעימה וייחודית בעולם היהודי שאין לה מקבילות:

היה גם חדר ללימוד תורה… שם ישבו בנים ובנות יהודים יחדיו על ספסלים, בהשגחת מורה… למדנו לקרוא בעברית ולקרוא את הפרשה בניגון הנכון. למדנו בעל פה חלקים מתוך הפרשות בעברית, ואז למדנו את התרגום למליאלם (־ הניב ההודי המדובר בחבל קוצ'ין). כל השבוע למדנו את הפרשה של השבת הקרובה. ואז, כאשר הגיעה השבת, זוכרים.

סבתי סיפרה שלאחר הלימודים בבית הספר הציבורי שבו למדו יחד ילדי כל הדתות, הלכו היהודים ללמוד עברית ופרשת השבוע בבית הספר היהודי. הבנים למדו לקרוא את הפרשה בטעמים והבנות למדו עברית ומושגים ביהדות. כשחזרו הביתה היה יוסף, סבא רבא שלי, מלמד את כולם, בנים ובנות, את טעמי המקרא. מספרים על רבקה, אחות של סבתא לאה, שידעה משנה ותלמוד והייתה תלמידת חכמים של ממש. סבתי גם סיפרה לי שנשים שהיו אוכלות יחד היו מזמנות.

 

קרבה לחווית התפילה

בקהילות קוצ'ין ילדות למדו תורה, נשים הגיעו בקביעות לבית הכנסת והיו שותפות מלאות בטקס קריאת ה"בקשות" בחצות הליל בחגים ובשבתות. עזרת הנשים הייתה גדולה וניכר בעיצוב שלה כי מקום הנשים נלקח בחשבון. היא חולקה בין שתי הקומות. בקומה התחתונה ישבו נשים מבוגרות שקשה היה להן לטפס, והקומה העליונה נועדה עבור שאר הנשים ובכלל זה אימהות שבאו עם ילדיהן הקטנים ויכלו להיות מאחור מבלי להפריע ליושבות מקדימה. אך לב העניין הוא הבמה. בקדמת העזרה למעלה ניצבה במה, ועליה עמדו החזן ובעל הקורא בשבתות ובחגים ומשם התפללו וקראו. הבחירה לבנות במה למעלה, בצמוד לעזרת הנשים, ייתכן שמקורה ברצון לשוות למעמד נופך חגיגי ומכובד, אך התוצר המופלא היה קרבת הנשים לחוויית התפילה.

הדסה, אישה יקרה ממושב נבטים, סיפרה לי לאחרונה על המעמד המרגש של טקס בר המצווה של נכדה בבית הכנסת הקוצ'יני בנבטים, שבו זכתה לעמוד, מתוך עזרת הנשים, סמוך לנכדה שקרא בתורה מהבמה העליונה.

צילום: באדיבות המשפחה
סבתא ידיה מסדרת לכותב המאמר את הסארי. צילום: באדיבות המשפחה

בשמחת תורה התקיים טקס מיוחד במינו, שגם לו אין אח ורע בעולם היהודי. בעל הקורא היה מגביה את ספר התורה מבימתו, שמול עזרת הנשים בקומה העליונה, והנשים קראו יחד בקול את פרשיית "וזאת הברכה" מול כל הקהל הקדוש. ומנין ידעו הנשים לקרוא בתורה בטעמים? בהקלטות שנמצאות בספריה הלאומית משנות השבעים מספרות נשים רבות סיפורים דומים לסיפורי סבתי, ולפיהם אביהן לימד אותן לקרוא את הפרשה בטעמים. הדסה מספרת גם היא סיפור זהה על משפחתה וחבריה.

נשים יהודיות בקוצ'ין עשו זאת בטבעיות. הן היו שותפות בעבודת ה' בקהילה. הן היו חלק מעולם התורה והמצוות והוא היה חלק מהן, לא רק כיחידות בביתן אלא כחלק מן הציבור. למרבה הצער, המצב השתנה עם העלייה לארץ. נשים אמנם המשיכו ללמוד לימודים גבוהים, נכנסו למעגל העבודה והשתלבו בתפקידים שונים במרחב הציבורי, אולם מדבר אחד נתרחקנו – מהעולם התורני־הלכתי. ילדות קוצ'יניות בישראל כבר לא למדו תורה עם הבנים בטעמים, לא זימנו בברכת המזון ובקיאותן בארון הספרים היהודים הלכה והתרופפה.

אפשר לומר כי החילון הוא שהרחיק גברים ונשים כאחד. אפשר גם לומר כי קצב החיים וצורתם הפכו להיות קשים יותר ותרבות הפנאי הצטמצמה. הדור הצעיר כבר לא ראה בכך עניין, הוא רצה להשתלב בחברה הישראלית והעבר הפך ללא רלוונטי. כל זה כנראה נכון, אך עדיין רוב הגברים הקוצ'ינים מכירים את עולם התורה, את התפילות ואת טעמי המקרא, והנשים כבר לא. לנשות קוצ'ין הייתה מסורת למדנית מפוארת, מתקדמת ופתוחה בהרבה מובנים ודווקא כאן בארץ ישראל היא נזנחה.

*

יהדות קוצ'ין היא סמל למורשת שלכאורה שייכת לעבר. אולם היא גם יכולה להוות מופת ליהדות אחרת. יהדות אדוקה, שוויונית, סובלנית ומתונה, וכל זאת בפשטות, בטבעיות, באותנטיות. עלינו להחזיר עטרה ליושנה, לחדש ימינו כקדם. כפי שחשוב לנו שבנינו ילמדו את טעמי המקרא, כך ראוי לדרבן את בנותינו. עלינו להשמיע את הקול הנשי גם במרחב הדתי.

את אמונתי ותשוקתי להשתלבות נשים בעשייה הדתית בקהילתי ובעולם התורה והתפילה בכלל אינני שואבת מהדיונים האקדמיים. אני שואבת אותם מהמסורת ומהדורות שלפני. כאם לבת צעירה, אני שואפת שהיא תיקח חלק במרחב הדתי־ציבורי מתוך חיבור עמוק לשורשים שלה. אני מקווה שכשהיא תהיה בת שתים עשרה היא תקרא בתורה בניגון המיוחד ליהדות קוצ'ין ותדע כי בכך היא ממשיכה מסורת מפוארת מחד, ומחדשת את המורשת שלה מאידך.

הזמנה
 

קוצ'ין

פורסם ב: 12/08/2018






פסטיבל מספרי סיפורים
חול המועד סוכות
27.9.2018 בשעה 16:00
לפרטים נוספים כנסו ל"עידכונים שוטפים"






 







 




 
לייבסיטי - בניית אתרים